כשנעשיתי עצמאי אי שם ב‑2016 הבטיחו לי כמה דברים: הבטיחו שביטוח לאומי יחלבו אותי, שלקוחות מרוצים ימרחו אותי, ושאמא ואבא יבדקו איתי לעיתים תכופות האם בכל זאת כדאי שאחזור לעבוד בבנק. כל הנ"ל התקיימו בי והותר, אבל משום מה דווקא החלק העצמאי בלהיות עצמאי, אפעס, מתגלה במקרים לא מעטים כלא-להיט. אני כמובן מתכוון לתקופת אוגוסט הבלתי נגמרת שבה עבד הבוס הוא לבדו חופשי. כן כן, הזמינות של העוסק העצמאי אינה אלא חרב פיפיות העומדת לו לרועץ בחופש הגדול. האדם מתכנן תוכניות, ואשתו צוחקת ואומרת עזוב אותך נוסעים ללונדע בבאר שבע, ואני שואל: רבויסיי, מה שווה החופש הגדול אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו???
כך אני מוצא את עצמי בצוהרי ימי הקיץ החמים יושב בגינת שכונתי הלודאית, גבר יחיד מוקף בנשים וטפן, כאילו הסתננתי לסירת הצלה בטיטאניק. רק שכאן בגינה לא יושבים הניצולים, כאן יושבים הקורבנות. בהתחלה הנשים סביבי לא התייחסו אליי, משל הייתי פטה מורגנה משותפת, הזיה קולקטיבית של אב נוכח. אבל אט אט, אחרי כמה אנחות קורעות לב, גם הן נאלצו להודות שהגבר השבור הזה על הדשא הוא אמיתי. עם הזמן החלו גם הילדים הקטנים להתקרב אליי בניסיון להסניף קצת אבהות. פה ילד רוצה על הכתפיים, שם ילדה מחפשת שרוול אבהי לנגב בו את הנזלת, ואני מתרצה לכולם, לא מתוך גדלות נפש אלא מתוך חוסר מוטיבציה כללית לחיים.
והאבות של הילדים האבודים הללו, אתם שואלים? ובכן אלו השכירים המסכנים שלא הצליחו להוציא מהבוס כמה ימי חופש באוגוסט, כי מה לעשות – הם לא טרחו לבקש. אני רואה אתכם, שכירים לודאים יפים, מהדסים לתוך השכונה בשש וחצי בערב, נזהרים שלא לפסוע פסיעה גסה ביום חול. מגיעים לפתח הבניין, מעיפים מבט מאוכזב בשעון, כאילו לומר "לא בטוח שהיא סיימה מקלחות", ואז עושים עוד סיבוב בחוץ לפני שאתם עולים הביתה.
אז לפני כמה שבועות, כשהבחנתי לראשונה בתופעה המחליאה הזאת, שגם אני הייתי כמובן נוטל בה חלק מרכזי לו הייתי שכיר, כינסתי את גברי השכונה בניסיון לנהל את המשבר מתוך רצון להשכין שלום בית, אבל בעיקר כי צרת רבים נחמת יעקבינים.
"אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון", פתחתי את האינטרוונצ'ן, "תתביישו לכם, ככה להבריז מהבית כשהאישה והילדים הכי צריכים אתכם?! אתם לא מתביישים? איפה המצפון שלכם?! האם מחפשים אצלכם קופירייטר לכמה שבועות?!", כך שטפתי אותם במשך דקות ארוכות במועדון הדיירים בשעת ההשכבות ברביעי האחרון. כשסיימתי את דבריי העברתי את כרית הדיבור לגבר שישב לימיני, ואותתי לו שזמנו כעת לשאת דברים. "אצלנו מחפשים מנהל אדמיניסטרטיבי בזמן שדבורה יוצאת לחופשת לידה", הוא אמר בזהירות. "ממתי?", שאלתי, "השני לספטמבר", הוא ענה. מיד חטפתי לו את כרית הדיבור וחבטתי בו עם מקל החבטות. "מאוחר מדי!", גערתי בו והעברתי את הכרית לחזקי שישב לידו.
"יעקביני, הייתי מת לבלות כמוך זמן איכות עם הילדים שלי זאביק ודליה", הוא אמר בנחישות. "לילדים שלך קוראים יצחק וברוריה", הערתי. "וואללה?!", התפלא חזקי. "כן, וגם נולד לכם עוד אחד לפני חודשיים", הוספתי. בשלב זה כל הגברים קמו לברך את חזקי הדומע מהתרגשות. בקיצור האיטרוונצ'ן תפס כיוון מפתיע ולא מועיל. "זה הקיץ האחרון שלי איתכם", הכרזתי לבסוף בשיבוץ נאה, ויצאתי את מועדון הדיירים.
אחרי שעמדתי כשעה מחוץ לדלת ביתי כדי לוודא שהתינוקת אכן ישנה, נכנסתי הביתה. "אם כל כך קשה לך, אני מוכנה לנסוע מחר לאמא שלי עם הילדים ולהשאיר אותך לבד בבית", אמרה אשתי הנהדרה שיודעת נפש בהמתה. "זה באמת יהיה מקסים מצידך", עניתי. "אבל כשאני חוזרת אני רוצה שהבית יהיה מצוחצח", התנתה היעקבינית בדרך אגב. לא התרגשתי, הנהנתי במרץ, ומיד כשהיא יצאה את הבית למחרת עשיתי טלפונים כדי למצוא עוזרת. אחרי הכול אני עצמאי, יש מצב שזה נחשב הוצאות של העסק.