מפחיד שם בחוץ

החופש הגדול הגיע ובני הנוער שלנו ב"ה קמים מהמיטה, מתנתקים מהמחשב, ויוצאים לטייל בארץ ישראל. כמה זה בריא ונהדר, וכמה זה יכול לגרום לאמא הממוצעת התקף לב מתמשך

זהו. החופש העוד יותר גדול של הגדולים הגיע, והוא מזמן איתו אתגרים שונים לגמרי מהחופשה של הקטנים.

הקושי של הקמת מתבגר לתפילה ידועה לכול, ועד שמישהו ימציא מיטה עם רוגטקה שמעיפה אותו עד בית הכנסת, אין לי פתרון לזה. גם עניין המסכים משאיר הורים רבים, ואותי ביניהם, במבוכה, תהייה ובלבול חינוכיים. אבל היום דווקא רציתי לדבר על הילדים שכן מתנתקים מהמזרן ומהמחשב, אורזים תרמיל קטן ויוצאים לטייל ברחבי ארצנו. כמה זה בריא ונהדר, וכמה זה יכול לגרום לאמא הממוצעת התקף לב מתמשך, שלא יירגע עד שתראה את הבן או הבת היקירים נכנסים הביתה.

היינו חושבים שמצבנו טוב מאמותינו, ששלחו את בניהם אל העולם הגדול בלי שום אפשרות של תקשורת, אבל נראה לי שזה בדיוק להפך. אזורים בלי קליטה ובטריות שאוזלות הן תקלות תדירות, וכשהמשפט "המספר שחייגת אינו זמין" מהדהד לי באוזן, זה ממש לא עוזר לשלוות הנפש שלי. למה, למען השם, הם לא עונים?! הדמיון הפרוע שלי עובד שעות נוספות, והאפשרות הפשוטה שהילד נרדם באוטובוס או שהמכשיר נמצא על רטט, נראית לי משום מה הרבה פחות סבירה מהאלטרנטיבות המלחיצות והמפונטזות שלי. אני משתדלת לשמור את המחשבות האלה עמוק בלב, אבל כמה אני מודה לקב"ה כששוב יצאתי היסטרית לשווא.

הקו האדום

בזמן האחרון יצא לי לחשוב קצת על התואר "מסוכן", שדי רלוונטי לדבר עליו בתחילת החופש הגדול. איפה עובר הגבול בין זהירות, פחד וחרדה? מה מבדיל בין אומץ לשאננות או חוסר אחריות? יש בפחד משהו תרבותי: יש התנהגויות שממותגות כמסוכנות במיוחד בחוגים מסוימים, כגון תפיסת טרמפים או נסיעה בכבישי יהודה ושומרון באופן כללי. כשאתה גר במקום, אתה רואה את הדברים אחרת. לי, לעומת זאת, נשמע ממש מלחיץ לנסוע לטיול למזרח. וחוץ מזה, ברור שמדובר גם בעניין אישיותי. אנשים מסתובבים עם רמות אחרות של פחד, ולכל אחד יש את השדים שלו. אני לא מוטרדת כהוא זה מג'וקים וכלבים, אבל גם אם תשלמו לי מיליון דולר אני לא אעלה על רכבת הרים. טוב, אולי אני אשקול את זה.

כשמדובר בילדים שלנו, הכי נוח היה לנעול אותם באיזה חדר עד גיל חמישים ושתיים כדי להיות בטוחים שהם יישארו בריאים ושלמים, אבל זה לא ממש ישים. לכן אני מנסה לעשות לעצמי קצת סדר בפחדים שלי, ולמצוא את המקום הנכון להעביר את הקו האדום. אז קודם כול, כשמדובר בילדים שאמורים להיות עצמאיים, אני מנסה לא לתת לחרדות האישיות שלי להפריע להם יותר מדי בחיים. אחד מילדיי פעם הסביר לי שהוא לא יכול לחיות על פי הדאגות שלי, ומכיוון שהבנתי שהוא צודק, השתדלתי לקבל ולצעוד צעד אחד אחורה. לא שאני לא מקטרת ומזהירה, אבל משתדלת להישאר בגבולות הגזרה שלי.

וכשכן יש לי מילה? נראה לי שעברתי קצת שינוי בנושא הזה. מפחדנית שמעדיפה להימנע, ואם אפשר גם למנוע, אני מנסה לא לתת לפחד לנהל אותי. בוודאי שצריך לנקוט אמצעי זהירות, כמו כללי טרמפים בטוחים, חגורת בטיחות או מציל בים. ואם אין שום סיבה מוצדקת להכניס את עצמך למצב מסכן, אז אני אאסור מכול וכול. אבל יש ערך עצום בלחוות חיים מלאים. ויש ערכים שאסור לוותר עליהם גם אם יש בהם מידה מסוימת של סכנה. חשוב לטייל בארץ, חשוב לנסוע בכל מקום שאפשר. חשוב להתגייס לסיירות, חשוב להתהלך מתוך אמונה וביטחון שיש מי שמנהל את העולם ושומר עלינו. הרי אין באמת מקום בטוח. המבוגרים שבכם זוכרים אולי את המטוס שהתפוצץ מעל לוקרבי לפני שלושים שנה. אנשים ישבו בסלון וראו טלוויזיה, כששבר מטוס נחת עליהם מהשמיים והרג אותם. אז אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו, ונתפלל מעומק הלב לקב"ה שישמור על כל עם ישראל וילדיו בחופש הזה, ועלינו בתוכם.

יותר קשה מסרטן

בעקבות הטור הקודם שלי, שעסק בפגיעות מיניות בילדים, קיבלתי למייל את הספור העצוב הבא.

יהונתן לוין היה סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה, צעיר בן 35, שסבל במשך שנים ממיגרנות קשות ביותר. הוא אושפז כמעט בכל בתי החולים בארץ, עבר אינסוף צילומי סי.טי. ובדיקות MRI עתירות קרינה ששללו ממצאים פתולוגיים, וגם עבר במקביל טיפול פסיכולוגי. רק בגיל 34 יהונתן זרק את הפצצה: כשהיה בן שתים עשרה, הותקף מינית על ידי קרוב משפחה שהיה מבוגר ממנו בשלוש שנים. עשרים ושתיים שנה הוא החזיק את הסוד בבטן, ונשא לבדו את הבושה וההשפלה, למרות שמשפחתו היא משפחה פתוחה וחמה.

עשרה חודשים לאחר הגילוי חלה יהונתן בסרטן בכבד, וחי את ארבעת חודשי חייו האחרונים בבית הוריו שהפך להוספיס. על ערש דווי הוא ביקש מהם לעשות כל שביכולתם כדי שילדים ונערים לא ייפגעו מתקיפה מינית. "פגיעה מינית היא קשה הרבה יותר מסרטן בכבד", הוא אמר, והמשפחה האבלה התגייסה לקיים את צוואתו. אמו, פנינה, למדה מחזאות, וכתבה את ההצגה "שחמט" – הצגה המבוססת על הסיפור האישי, עם שינויים יצירתיים של המחזאית והבמאי. כעת המחזה עולה על הבמות בכמה מקומות בארץ, והוא מיועד למבוגרים ונוער בוגר שמעוניינים להתוודע או להעמיק בנושא הפגיעות המיניות והשלכותיהן. את ההצגה לא ראיתי, אך הכותבת מעידה שמדובר במופע נקי המתאים לציבור דתי. כמו שכבר אמרנו, הנגע הזה קיים בכל מקום ובכל חברה, הרבה יותר ממה שנדמה לנו, ובמלחמה נגדו, מודעות זה שם המשחק.

לתגובות: eramati@gmail.com