נסע רחוק מדי

יהונתן אינדורסקי, היוצר המבטיח של 'שטיסל', ממשיך ליצור חומרים מלב ליבה של החברה החרדית, אלא שבהיעדר מעט ההומור והחיוך של 'שטיסל', סרטו החדש דיכאוני וחד גוני

יהונתן אינדורסקי הוא תופעה מעניינת, עוף מוזר בנוף של ימינו – רגל אחת עמוק בעסקי הקולנוע הישראלי המתחדש, ורגל שנייה נטועה בישיבות החרדיות ובמזנוני הטשולנט החרדי כפולקע שמנונית ומוצקה. יצירתו של אינדורסקי ספוגה ומדיפה ניחוח יהדותי: הסרט הראשון שביים, ‘זמן פוניבז’’, מתרחש כולו בין כותלי הישיבה, ושתי העונות של ‘שטיסל’ מעלות געגועים להווי עיירתי בניגון ליטאי. ‘שטיסל’ הייתה הצלחה מסחררת דווקא בגלל המעברים ההרמוניים בין כבדות להומור. קיווע הרווק הכמעט-נצחי ודובל’ה גליקמן בעל ה”רשועים ארורים” הם דמויות שעושות טוב על הלב וקל להתחבר אליהן.

אלא שבסרטו החדש ‘דרייבר’ החליט אינדורסקי להציץ לבאר עמוקה ועצובה. המושג “דרייבר”, למי שלא מכיר, הוא כינוי לנהג חרדי שמסיע את ה”שנורר” לביתו של גביר ידוע, כאשר לפחות 25 אחוזים מכספי מסע התרומות ישולשלו לכיסו של הדרייבר בסוף היום. הדרייבר מצויד בחוברת כתובות, וכך הוא יודע לאן להוליך את הקבצן המקצועי, בתקווה שסיפורו הכאוב יגיע לאוזן הנדיב וינקוב בליבו וגם בצרורו. עסק השנור הוא עסק לכל דבר, ומקובל גם בארץ וגם בחו”ל. על הרקע הזה מופיע הסרט החדש שכולו כסף ובדידות.

נחמן רוזומני הוא דרייבר מקצועי שמכיר כבר את רזי המקצוע. בסצנה הראשונה, נקודת זינוק משמעותית בסרט, אומר נחמן לאחד השנוררים שהוא חייב שיהיה לו סיפור. לא סתם סיפור בנאלי על בת שקשה לחתן או על מחלה שפקדה את המשפחה, אלא סיפור חי, עם רגש, שיש בו אלמנטים תיאטרליים ואומנותיים שיגרמו לשומע להיטלטל. נחמן מראה לשנורר הירוק כיצד עליו לדבר, ואלו הרגעים היפים ביותר של משה פולקנפליק בתור נחמן בעל אלף הפנים. מכאן ואילך העלילה כבדה מדי, טראגית שלא במידה ומשובצת סצנות הזויות שלא ברור מה הקשר שלהן לעלילה.

לקחת דמות כמו זו של נחמן, דרייבר במקצועו ובעל משפחה הרוסה בהווה, זה לשלוף מהחצר האחורית של החברה החרדית את הביזארי והמסקרן ביותר. זה לקחת איש שוליים בתוך חברת שוליים ולהאיר אותו באור הזרקורים. אין ספק שאינדורסקי יכול היה לרקוח מזה מעדנים, אלא שכנראה הוא פחד ללכת בשבילים הסלולים שנכבשו תחת שתי העונות של ‘שטיסל’. התחכום פה הוא לרועץ בגלל עודף הדרמה, האפרוריות והגשם. אם הוא היה משכיל לשלב יותר הומור, דמויות שוליים ורקע צבעוני, אולי התחכום העודף לא היה מתקבל בצורה כל כך גמלונית ועקמומית.

אותו נחמן רוזומני סובל בעצם מכך שאשתו נטשה אותו בבוקרו של יום בהיר. מאז נטישתה חייו נעים בין הטיפול בבתו היחידה למסעותיו הליליים בדרך אל הגביר התורן ואל הכסף המיוחל. הבת, שכמהה לקצת קשר עם האב, נאלצת לנקוט אמצעים לא שגרתיים כדי ללכוד את תשומת ליבו. מערכת היחסים ביניהם, שרובה שקט ודיבור עייף, גם כן יכולה להיות מעניינת, בהיותה עוסקת ביחסי אב ובת בשנות הילדות המוקדמות.

אבל מה שלוכד את העין הוא הפנים העצובות והמיוסרות תדיר של הבת הקטנה. ילדים דיכאוניים זה נורא, וזה לא עובד בסרטים. לאורך כל הסרט הילדה לא צוחקת אפילו פעם אחת, כך שאין ספק שילדותיות אותנטיות אין פה. אולי ילדות מהונדסת שרתומה כולה לפנים הרציניות והעגומות למכביר שהסרט מראה.

‘דרייבר’ הוא סרטו הראשון והלא מפותח כל צורכו של יונתן אינדורסקי. בזמנו הוא קיבל עליו פרס הצטיינות בסם שפיגל. אז אולי הסרט מוצלח כקולנוע אוונגרד, אבל להמונים הוא ממש לא מתאים.