הקשיים שעוברות דמויות החוזרים בתשובה בספר של עודד מזרחי משדרים הרבה כנות, אבל מעוררים את הרצון לפגוש אותם ולומר להם שאפשר לעבוד את ה' גם בלי כל האיסורים והייסורים
'תוהו ובו-הוא' הוא סוג של חרך הצצה, אולי קרע, לתוך עולמם המורכב והקשה של החוזרים הטריים בתשובה. לא מדובר בחוזרים בתשובה שאנחנו רואים היום, שמשתלבים בחיי המעשה, שמביאים את המקצוע שרכשו בעולם החילוני וממזגים אותו עם חיי תורה. הספר מפנה את הזרקור אל האנשים ששורפים במבט יורה גיצים את כל מה שהיו פעם, מותירים מאחור את הבגדים והמנטליות ומגיעים לישיבות של חוזרים בתשובה.
התלמידים האלה מסתופפים בצילם של רב ומשגיח ומנסים לסגל לעצמם עולם שלם שלא הורגלו בו. עוצמה חזקה של הכרה מביאה אותם לישיבה. אמת שתפסה את רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם ולא הרפתה. אבל מה עושים עכשיו עם כל מה שזה מביא? הן לא מדובר רק בהתרגלות למצוות עשה ולא תעשה, אלא גם בהנהגות ובחוקים חברתיים חדשים ונוקשים. את חלקם החברה מטילה עליהם, ואת חלקם הם מקבלים על עצמם בהתנדבות. אז איך יוצקים לתוך היומיום את הרצון הגדול להתקרב לה' יתברך כשזה כולל ענייני שידוכים, קבצנות, עוני, ולפעמים רצון להביא פנימה גם את החיים של פעם, לכתוב שירה למשל?
הספר של עודד מזרחי, מהכותבים הקבועים בעיתון זה שחזר בעצמו בתשובה לפני שנים רבות, מגיע מהלב, ונדמה שחלק מהסיפורים הם עליו ממש. השפה שבה הוא משתמש, ששזורים בה ביטויים והנחות יסוד של חוזרים בתשובה, מכניסה את הקורא לאווירה אחרת, לא מוכרת. הכנות שבה הדברים נכתבים פוגעת ישר בבטן. לפעמים היא מקוממת כי היי, האיסורים האלה הם לא תורה, והייסורים האלה לא אמורים להיות שכרה. לרגע מתחשק לך להיכנס פנימה לתוך הספר ולהגיד למזרחי ולדמויותיו: תרפה, יש דרכים אחרות להיות עובד ה' והן לא כוללות כאלה ייסורים.
מצד שני יש משהו בטוטאליות הזאת, בשעבוד של כל כוח הרוח והחומר, כל נים בנפש ובגוף לעבודת ה'. אלה מהווים מראה לקורא שלא עשה את המסע הזה. אנחנו לא שם, בישיבות הברסלביות של החוזרים בתשובה, אבל איפה אנחנו כן? מתי יצא לנו בפעם האחרונה להרים עיניים לשמיים ולפתוח בשיחה גלויה וכואבת עם קודשא בריך הוא? להרגיש שקשיי העולם הזה הם ממנו, להבין שהכול השגחה?
ספר שמביא רשמים מעולם אחר, אבל יש בו כדי להוסיף קמצוץ של תבלין עבודת ה' גם לקורא הדתי מבית.