לא היו ימים טובים לישראל כימים שבהם אלול וספטמבר נפגשים, החגים עומדים בפתח וסוחרי ארבעת המינים יוצאים אל השטח
1 בספטמבר שמח לכל תלמידי ישראל שחוזרים מחר לחבוש את ספסלי הלימודים.
למרות שיכול להיות שמי שצריכים חבישה הם דווקא כמה הורים וילדים שצברו יותר מדי שעות יולי-אוגוסט ביחד, וצריכים איזה פלסטר. או כדור נגד כאב ראש. או חופש זה מזה.
1 בספטמבר שמח לעולים לכיתה א'. קחו נשימה, זה הולך להיות ארוך.
1 בספטמבר שמח לכל השמיניסטים הטריים. תנצלו כל רגע, יש מצב שעוד תתגעגעו לבית הספר. או שלא.
1 בספטמבר שמח לילדי תלמודי התורה למיניהם, שלומדים באופן רציף כבר יותר משבוע ולא מבינים על מה המהומה, ולמה להתחיל את שנת הלימודים לפי תאריך לועזי, ועוד כזה שקשה לבטא את השם שלו. הרי כולם יודעים שספ… סמפט… ספטמבר היה אנטישמי.
1 בספטמבר שמח לכל המורים שחוזרים בהתרגשות גדולה אל הכיתות הנעימות ("מה? עדיין לא תיקנו את המזגן?!"), אל חדר המורים המחבק ("נגמר החלב? אז מה אני אעשה עכשיו עם הקפה?"), אל החצר שטופת השמש ("שכחתי שאני תורן הפסקה. יאללה, הלך הקפה"), אל היחסים המופלאים עם התלמידים ("אני לא נכנסת לי"ב 3, תשכח מזה"), אל הפרגון של ההורים ("לילד יש פוטנציאל, אבל למה אני צריכה לממש אותו?") ואל תחושת השליחות הגדולה ("שוב הורידו לי מהתלוש 3,000 שקל?!"). זה הזמן לחמם את מיתרי הקול, לחדד את חוש השמיעה, לפקוח את העיניים בגב ולהוציא מהבוידעם את המסמכים הישנים שמוכיחים שאת הבגרות שלכם כבר עשיתם. צחוק צחוק, אבל אתם הרי יודעים שהמקצוע שלכם הוא המקצוע הכי חשוב בעולם.
1 בספטמבר שמח לגננות ולסייעות באשר הן. גם אתן עושות עבודת קודש, שיהיה לכן בהצלחה, ואם יהיו מסיבות חנוכה קצת פחות ארוכות זה בכלל יהיה נפלא.
1 בספטמבר שמח לבנות השירות הלאומי. טוב, גם לבנים. לא תמיד זוכרים שאתן שם, וגם לקחו לכן את התיק הענקי שפעם היה הסמל של השירות הלאומי והורידו לכן חמישה שקלים מדמי הקיום החודשיים שגם ככה הם לא משהו, ואין לכן את ההילה ואת גאוות היחידה שיש לחיילות, אבל יש לכן זכות גדולה להקדיש את השנה הקרובה לתרומה סופר-חשובה לעם ולמדינה. אולי, מי יודע, אפילו תמצאו שידוך.
1 בספטמבר שמח להורים. כל מילה נוספת מיותרת.
1 בספטמבר שמח גם להורים יפי הנפש שכל יולי-אוגוסט פרסמו פוסטים מגניבים על זה שבעצם נורא כיף שהילדים בחופש. במיוחד אם שולחים אותם לסבא וסבתא. האמת היא שזה באמת נחמד לקחת חופש מהעבודה, לקום בנחת, להכין ארוחת בוקר מושקעת, לאכול יחד עם הילדים, לשחק, להשתולל, לראות ביחד סרט. השאלה היא מה עושים אחר כך, כשכבר מיצינו הכול ועדיין נותרו 14 שעות עד הלילה.
1 בספטמבר שמח לכל הסבים והסבתות שגויסו בצו 8 החל מסיום הקייטנות ועד בוא הצלצול הגואל. במשך חודש ומשהו תיזזתם עם הנכדים בין הרים וגאיות, בין קניונים וחנויות, ואני בטוח שנהניתם מכל רגע ורגע, אם כי הייתם מעדיפים קצת מנוחה בין כל הרגעים האלה. זה הזמן לקחת אוויר, להרפות את השרירים התפוסים, להכין כוס קפה מהביל – ולהתחיל לבשל לראש השנה. אתם יודעים, שלושה ימים.
1 בספטמבר שמח למי שחוגג. ההורים אומרים: זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו. התלמידים אומרים: אנא ה' הושיעה נא.
הללוהו במינים
מאז שפרץ אלול לחיינו מתקשרים אליי כל מיני בחורים חביבים ומציעים לי לרכוש מהם סטים מהודרים של ארבעת המינים באיכות משובחת ובמחיר מצוין. אני מאוד מעריך אנשים שמזכים את הרבים, אבל האמת היא שזה קצת מלחיץ אותי. קודם כול, עוד לא הספקתי אפילו להוריד מהמדף את הסידור של הסליחות (ככה זה בעדה שלנו, תתמודדו), אז מה הם מדברים איתי עכשיו על סוכות. וחוץ מזה, אני מכיר את החבר'ה האלה באופן אישי. הם אחלה אנשים והסחורה שלהם מצוינת, אבל אני יכול לקנות רק מאחד מהם. איך אני יכול לאכזב את כל השאר? מה אני אגיד להם? שזה לא הם? זה אני?
אני יכול, כמובן, לפצל את הקנייה – לקנות אתרוג מפלוני, לולב מאלמוני, הדסים מפלמוני וערבות מכל השאר, כי ממילא הן נרקבות וצריך לחדש אותן כל יום. אבל זה הרבה כאב ראש וגם לא כלכלי, ואני בסך הכול רוצה שכולם יהיו מרוצים ושיהיו לי ארבעה מינים, למרות שאני מבקש שלוש פעמים ביום שלמינים לא תהיה תקווה. זה דיסוננס לא פשוט, אתם רואים. לא רוצה לפגוע באף אחד ואחר כך לבקש ממנו סליחה. בטח כשהסידור של הסליחות נמצא עדיין ברומו של המדף העליון.
אז בינתיים אני עושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב, ודוחה את ההכרעה. גם ככה זה זמן לא טוב עכשיו, עדיף לחכות לאחרי החגים. אומרים שגם המחיר של ארבעת המינים יורד אז באופן מאוד משמעותי.
אבא של חייל
הצבא צועד על קיבתו, אמר נפוליאון, וידע מה הוא אומר. אבל אני, עם כל הכבוד לנפוליאון, מתעניין פחות בפילוסופיה צרפתית ויותר בבן שלי שעושה כרגע טירונות, ופחות צועד על קיבתו ויותר זוחל במצב שתיים. לכן ניצלתי את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי ושאלתי אותו את השאלה החשובה ביותר בצה"ל: איך האוכל.
"האוכל בסדר", הוא אמר, "לא משהו".
"לפחות הכמויות מספקות?", חקרתי.
"כן", הוא אמר, "אבל אין זמן לאכול".
התברר שלארוחות הסדירות מוקצבות 20 דקות ברוטו, שזה זמן סביר כדי לבלוע, אם כי לא כדי ללעוס. חוץ מזה מקבלים ארוחות ביניים שנמשכות שבע דקות המנוצלות כך: דקה ללכת ליטול ידיים, דקה לחזור, שתי דקות לחפש במה לנגב את הידיים, ארבע דקות ברכת המזון וחצי שעה תיזוזים כעונש על זה שכל הסיפור לקח שמונה דקות. המאזן: 1,000 קלוריות נשרפו, 0 קלוריות נוספו.
"רגע", אמרתי, "אז אתה כל הזמן רעב?"
"לא כל הזמן", הוא הרגיע, "רק 90 אחוזים ממנו".
הבנתי שצריך לעזוב את נפוליאון ולחזור לחז"ל, בבחינת אם אין אני לי מי לי, צא אל השוק וקנה צ'וקולוק. פעם קראו לזה צ'ופרים, היום קוראים לזה צ'וקולוקים – חטיפים ללא חשש ערך תזונתי שאפשר להחביא בכיס ולנשנש בפתאומיות בזמן שהמפקדים לא רואים. כי הצבא צועד על קיבתו, לכן הוא אוסר להביא צ'וקולוקים שיגרמו לחיילים לאכול ממתקים במקום אוכל מזין. אוכל יש בשפע, רק זמן חסר כרגע באפסנאות.
אז הלכתי וקניתי מלוא הקיטבג צ'וקולוקים, אבל אל תגידו כלום כדי שהמפקדים לא יידעו. עכשיו יש צ'וקולוקים, זמן עדיין אין. מי שיודע איפה אפשר לקנות זמן עם תקן צבאי מתבקש לפנות בדחיפות אליי, או לנפוליאון.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com