הבשורה העיקרית בהצהרתו של אבי גבאי נגד עקירת יישובים היא, שגם במפלגת העבודה מבינים שהציבור בישראל לא מוכן לשמוע על מהדורה חוזרת של הנסיגה מעזה גם בפאתי גוש דן
צודקים הטוענים שאין להגזים בחשיבות ההתבטאות של אבי גבאי, היו”ר החדש של מפלגת העבודה, ולפיה ממשלה בראשותו לא תפנה יישובים במסגרת הסכמי שלום. הנושא ממילא לא עומד כעת על הפרק בהיעדר פרטנר פלשתיני להסכם כזה, ואיש לא הסמיך את אבי גבאי לשאת ולתת בשמה של מדינת ישראל. מדובר אם כן בהצהרה של גבאי לצרכים אלקטוראליים יותר מאשר בהתוויית קו מדיני חדש למפלגתו.
גם לא מומלץ לתושבי יו”ש היהודים לשחרר אנחת רווחה ולהניף מעל ליישוביהם את דגל הקונצנזוס וההסכמה הלאומית. זה יהיה מפתיע מאוד אם בעקבות ההצהרה של גבאי יחדלו אנשי השמאל מהרגלם זה עשרות שנים להציק להתיישבות ביו”ש, להכפיש אותה ולהצר את צעדיה בכל זמן ומקום אפשרי.
הניסיון מלמד גם שאין לייחס אמינות גבוהה להצהרות ניציות של יו”ר מפלגת העבודה המבקש למשוך אליו את קולות המרכז והימין הרך. יצחק רבין הניח על כף המאזניים הרבה יותר מכובדות ואמינות כאשר הצהיר, ערב בחירות 92’, את הצהרתו המפורסמת נגד ירידה מרמת הגולן. זה לא הפריע לו, זמן קצר לאחר שנבחר לראשות הממשלה כשהוא נישא על תדמית הביטחוניסט הניצי, לחתום על הסכמי אוסלו ולנהל משא ומתן עם אסאד על נסיגה מהגולן.
ובכל זאת, יש בשורה אחת שמקופלת בדבריו של גבאי: גם השמאל מבין שאין היום קונים בציבור הישראלי לסחורה שהוא מציע מאז ימי הסכמי אוסלו ועד היום. אזרחי ישראל יודעים שרעיון שתי המדינות פשט את הרגל, ושלא מחכה לנו שום שלום ביום שלאחר עקירת יישובי יו”ש ונטישת השטח על ידי צה”ל. מה שקורה ברצועת עזה וסביבותיה מאז הנסיגה משם לפני 12 שנים הוא עדות חיה למה שהציבור לא רוצה שיחזור על עצמו במרחק קילומטרים ספורים מהמרכז המאוכלס בצפיפות של ישראל.
בקרב הרעיוני על חזון השלום במזרח התיכון החדש השמאל הפסיד כבר מזמן. לכן הוא עסוק כעת בהפחדות על האסון הדמוגרפי או הדמוקרטי הצפוי לנו במקרה של סיפוח השטחים. מה שנותר לגבאי כעת זה לנסות בכל זאת להשיג ניצחון נדיר בקרב על השלטון. ואם כדי לקושש קולות צריך לעשות קולות של ימין, יו”ר העבודה וחבריו מוכנים גם לזה.
לחנך את הציבור
בדבריו המובאים בכתבה בגיליון זה (עמ’ 20) קובע קצין חינוך ראשי החדש, תא”ל צביקה פייראיזן, שחינוך האומה, כלומר חינוכה של החברה האזרחית בישראל, אינו חלק מתפקידיו של צה”ל. נראה כי הדברים הללו, הנכונים כשלעצמם, מבטאים עמדה שונה מזו של האלוף יאיר גולן, שבנאום מקומם במיוחד שנשא ביום השואה הביע דאגה לגבי תהליכים העוברים לדבריו על החברה הישראלית, שאותם דימה לתופעות בחברה הגרמנית ערב עליית הנאציזם.
יחד עם זאת מתעורר החשש שתא”ל פייראיזן חובש הכיפה לא מושך את ידו מלחנך את ציבור האזרחים הדתי-לאומי, שבתוכו הוא גדל וצמח. בהופעתו בליל הושענא רבה בפני אזרחים תושבי השומרון, הוא מצא לנכון לתקוף את עלוני השבת הנקראים בציבור הדתי, שבהם לדבריו “אין כמעט שבת שבה אין תקיפה ישירה או עקיפה של צה”ל, רבים מהדברים הם בין חצאי אמיתות לשקרים”. תמהני אם קצין חינוך ראשי החדש היה מרשה לעצמו לצאת בסגנון דומה נגד כלי תקשורת שמבקרים את צה”ל מנקודת מבט חילונית-שמאלנית, וכאלה לא חסרים כידוע.
אני בטוח שבמקביל לביקורת הבלתי נמנעת, עלוני השבת היו שמחים מאוד לתת חשיפה חיובית ליחידות הלוחמות של צה”ל בכלל, ולחיילים ולקצינים הדתיים בפרט. אבל יחידת דובר צה”ל שמה דגש בשנים האחרונות על תעשיית יח”צ להאדרת הלוחמות והגדודים המעורבים ולקידום גיוס בנות דתיות. היא עסוקה בלהראות כמה שצה”ל נאור ומקדם ערכים ליברליים כמו שוויון מגדרי וטיפוח הלהט”בים. גם אם תבקש מאוד יפה, אף אחד לא ייתן לך לראיין מחלקה לוחמת של הסדרניקים. כלי תקשורת דתיים כמעט שאינם זוכים אף פעם באפשרות לראיין מישהו מבכירי צה”ל. גם לא את תא”ל פייראיזן. כן, ביקשנו לא פעם. הראיונות הללו שמורים לכלי התקשורת הגדולים, לא לאלה שקוראיהם מתגייסים ליחידות הלוחמות באחוזים הגבוהים ביותר.
אם תא”ל פייראיזן חרד מהתדמית השלילית שעלולה להיווצר לצה”ל בקרב הנוער הדתי כתוצאה מביקורת נגדו בתקשורת המגזרית, כדאי שיסייע לספק לנוער דמויות להזדהות דרך כלי התקשורת שאותם הוא צורך.
שקרים וחצאי אמיתות
במקביל, מומלץ לקצין חינוך ראשי לתת את דעתו על השקרים וחצאי האמיתות, כלשונו, שהם לחם חוקה היומיומי של דוברות צה”ל.
יחידת דובר צה”ל היא היום משרד היח”צ הגדול ביותר במדינה, שבמקום לספק מידע אמין לכל דורש עסוקה בהפצת מידע מגמתי, חצאי אמיתות ולעתים שקרים מוחלטים. הכול כשר כדי לשרת את האינטרסים של ראשי המערכת ולקדם את מדיניותם.
דוברות צה”ל מחזיקה בכמות עצומה של מידע חשוב ומסקרן, והיא משחררת אותו באופן בלעדי רק לעיתונאים שמעבירים את המידע ביחד עם המסר שבו היא מעוניינת. מבין מאות אלפי חיילים וקצינים משרתים, ייבחרו להופיע בפני כלי התקשורת רק מי שמוכנים ויודעים להעביר את המסר שדוברות צה”ל מעוניינת בו. חייל או קצין שחושב אחרת, גם אם יאזור אומץ וירצה לבטא את דעתו, לא יקבל לכך אישור. גם עיתונאים לא יקבלו גישה ליחידה צבאית או לאיש צבא בכיר לפני שיהיה ברור שהם מעבירים בדיוק את המסר הרצוי.
אם קצין חינוך ראשי נותן את דעתו על אמינות החומר המתפרסם בתקשורת בהקשר של צה”ל, כדאי שיהיה מודאג למשל מדבריו של סא”ל אלעד כהן, מי שהיה מפקד גדוד קרקל. סא”ל כהן הצהיר כי הלוחמות בגדוד קרקל שתחת פיקודו אינן נופלות בכושרן מהלוחמים שפיקד עליהם קודם לכן כקצין בגולני. איך נקרא לדברים הללו, שסא”ל כהן נשלח לומר אותם בתקשורת? חצאי אמיתות או שקר? האם אפשר להסתפק בכך שכל בר דעת מבין שמדובר בשטויות, או שמא צריך להביא לכך אסמכתאות רשמיות מדו”ח נציב קבילות החיילים, שמתאר את הפער העצום בהישגים בין חיילי החטיבות הלוחמות לבין חיילי וחיילות הגדודים המעורבים? סא”ל כהן כבר הודח מצה”ל בגלל רומן אסור עם קצינה הכפופה לו, אבל תרבות הרמייה העצמית הזאת עדיין חיה ובועטת.
ואיך נתייחס לכתבה מאת אריק וייס ששודרה לא מזמן בערוץ 2, כתבה שנערכה בתיאום מלא עם דוברות צה”ל, ובה ההתנגדות לגדודים המעורבים הוצגה כנחלתם הבלעדתית של רבנים קיצוניים? מה נאמר על כך שלא הוזכר בכתבה ולו במילה הדו”ח החריף על המצב הקשה בגדודים המעורבים שכתב בכיר צה”לי מוסמך בתפקידו כנציב קבילות החיילים? ומה נאמר על כתבה שמציגה את אחד הגדודים המעורבים כמופת של מקצועיות ומוטיבציה, בעוד שבדו”ח הנ”ל מתוארת מציאות הפוכה? האם השקרים וחצאי האמיתות הללו לא מטרידים לא פחות ממה שנאמר בעלוני השבת?
כל אלה אינן אלא דוגמיות לתרבות של תעמולה כוזבת ודיווח מגמתי, שבאו לידי ביטוי חמור גם בפרשת אלאור אזריה, ובניסיון החיפוי על התפקוד הלקוי של צוערים במהלך הפיגוע הקטלני בטיילת ארמון הנציב. התקשורת הדתית תמשיך לבצע את תפקידה ולהתריע על כל אלה: על הפגיעה בערכי הלחימה של צה”ל, כמו גם על הפגיעה השיטתית בשנים האחרונות במעמדה של הרבנות הצבאית, ועל השחיקה המתמשכת במידת ההתחשבות בחייל ובמפקד הדתי ובזכויותיהם ההלכתיות.
כל זה אינו עומד בסתירה לנכונות של הנוער הדתי להתגייס במסירות ובחירוף נפש ליחידות הכי קרביות בצה”ל. כאשר גופים אזרחיים בעלי קו חילוני וליברלי לא חדלים לרגע להפעיל על צה”ל השפעה ולחצים ומצליחים להחדיר בו את ערכיהם, אין שום סיבה והצדקה לכך שציבור ששולח את מיטב בניו ליחידות הכי קרביות בצה”ל לא ישאף להשיג בתוכו השפעה דומה.
אין לי ספק בכוונותיו הטובות של תא”ל צביקה פייראיזן. למרות דבריו, המוכיחים שהוא איש המערכת, עדיין עומדת בעינה התקווה שמינויו לתפקיד יביא להנמכת הלהבות ולהרגעת הרוחות בין זרמים מנוגדים וגישות שונות בצה”ל. יש לקוות ולהניח שהוא ילמד היטב את המפה ויביא לכך שתחת פיקודו חיל החינוך יפסיק להיות חוד החנית של המאבק הליברלי נגד תופעת ה’הדתה’, אותה סכנה כוזבת שהוגדרה בידי גורמי שמאל כאחד האיומים החמורים על צה”ל ועל החברה הישראלית כולה.