זה היה יום שישי קיצי ברעננה של 2008, והאמא היעקבינית שלי נאלצה לשפשף את אוזניה כששמעה את בנה אומר: "אמא, אני זז לכמה שעות לשמח ילדים בשניידר". זה לא נחשב אז משפט יעקביני קלאסי, ולמען האמת גם היום זה לא בדיוק הקאצ' פרייז שלי. לא כי אני בנאדם רע חלילה, אלא בגלל שיצר ההתנדבות שלי נרמס לרוב תחת יצר הבוא-נישן-עוד-שעה-בבוקר שלי. וגם כי לב חלש ברא לי אלוקים והמראות הנשקפים במסדרונות בתי החולים, בטח אלו של הילדים, אני מודה, גדולים עליי.
אז מה השתנה הבוקר ההוא מכל הבקרים שקדמו לו? ובכן מעשה שהיה כך היה.
ידידי אשר בן אבו, שהוא איש חסד משכבר הימים ובאופן כללי איש נעים כאילו להכעיס, עשה לו מנהג ללכת יחד עם חבורת אנשים טובים וגיטרה אחת לשמח ילדים מדי שישי. את סחבק הוא פחות הצליח לרתום לעניין בגלל כל הלעיל. אבל הימים ימי דייטים, ורשת המודיעין שפרשתי לי כמצודת דגים באזור חיוג 03 הביאה לידיעתי יום אחד את העובדה שאחת מהמשמחות באותם ימי שישי הייתה לא אחרת מאשר עלמת חן שאיתה חפצתי לצאת מזה זמן מה. ובכן מה יעשה הנער ולא ימות לבד? הרמתי טלפון לידידי ובישרתי לו שברצוני לבוא לראות ולהיראות, כדי לקיים מה שנאמר באנו לחזק ויצאנו מאורסים.
ואכן, באותו יום שישי התלוויתי לאבו ועדת מחולליו במסדרונות שניידר, וכשאני אומר התלוויתי אני מתכוון השתרכתי. בהערצה לא סמויה הבטתי בחבורה העולצת עושה דרכה מחדר לחדר ברבאק חסר מעצורים, בלי להירתע ממצב החולה או מעיניהם הטרוטות של הוריו, ונפעמתי. לקראת סוף הסיבוב הגענו לחדר של ילד ערבי שלא הכיר את כל ה"מי ש- מי ש-" של הדויסלך, או אז קרא אותי אבו, שיודע נפש בהמתו, וביקש ממני להרביץ קצת ביטלס בשביל הדו-קיום. כך מפה לשם, עם קצת עזרה מחברים, מצאתי את עצמי עושה מצווה קטנה מתוך שלא לשמה. גם העלמה המדוברת כנראה לא החמיצה את העניין, ובעזרת תיווך של אבו קיבלתי עוד באותו מוצ"ש מספר טלפון ותקווה חדשה. היום אני גאה לומר שאנחנו נשואים.
לאנשים שונים. כי היא זרקה אותי אחרי חמש פגישות.
ובכל זאת אני אוהב את הסיפור הזה, קודם כול כי נטלתי יוזמה ולקחתי את גורלי הרווקי בידי בבחינת "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום". אז כבוד לי.
אבל העניין השני הוא שלפעמים אנחנו עושים מעשים טובים ממניעים אנוכיים או לפחות מתמהיל מחושב של מניעים כאלה ואחרים. וכאנשי אמונה המפשפשים וממשמשים במעשיהם לסירוגין כדי לצאת ידי חובת כל הדעות ולא להרגיש נוח אף פעם, לפעמים אנחנו נמנעים ממעשה נכון רק כי הוא מגיע ממקום שאנחנו לא גאים בו במיוחד. ובכן, בפעם האחרונה שבדקתי כולנו היינו בשר ודם (ובמקרה של אשר הרבה פתיתים עגולים), ומעשה טוב בסופו של יום הוא מעשה טוב, וחבל לחכות עד שכל המניעים יטהרו כי יכלה הזמן והמה לא יכלו.
נזכרתי בסיפור הזה כי הכנתי השבוע סרטון שמיועד למבצע 'פרס מציל חיים' של 'עזר מציון', וחשבתי על זה שלמרות שרוב האנשים מבינים כמה חשוב מאגר מח העצם ושאר הדברים המבורכים של המפעל הזה, בכל זאת מציעים לתורמים מתנות ופרסים. כי זה בסדר לרצות להציל חיים וגם לקבל מחשב במתנה. אנחנו לא מלאכים עדיין, וטוב שכך. מלאכים לא יכולים לתרום.
ולגבי הסיפור שלי, נכון שמאז אותו סיבוב אינטרסנטי בשניידר לא נעשיתי הרב אריה לוין, אבל החוויה ההיא שברה לי איזה מחסום שבזכותו אני בכל זאת מוצא את עצמי מתלווה לעמיתיי האנדרדוסים כשקוראים לנו מדי פעם לבקר במחלקה ילד חמוד שמכיר בעל פה מילים לקליפים שלנו שאני כבר שכחתי מקיומם. ולפעמים, אני מודה, אני קצת מקווה לפגוש שם איזה ילד לועזי שישמח לביצוע סביר של לט איט בי. קצת אגואיסטי, אני יודע.