עמדתי עם המקלע בידי ונטפי דם על נעלי הצנחנים בכניסה למקום קודש הקודשים, וחלמתי כיצד שבה עבודת בית המקדש לסדרה. הקב"ה הביא אותנו אל ראש ההר, ואילו אנו ברחנו אל הכותל
יש רגעים בחיים שאסור לשכוח. כך הם ניסי מלחמת ששת הימים. כבר אמר חכם גדול בתורה כי במלחמה זו הושג דבר שלא נראה כמותו במלחמות ישראל בכל הדורות. גם במלחמת העולם הראשונה והשנייה נערכו קרבות עקובים מדם, והישג כזה לא נראה כמותו מעולם.
רגע מופלא חשתי בעת שנכנסנו בסערה להר הבית. הוצבתי לשמור על שער כיפת הסלע, לבל ייכנס אדם למקום קודש הקדשים ולמקום השראת השכינה. הנני עומד על משמרתי ומהרהר: הרי למקום זה נכנס כהן גדול בבגדי לבן ביום הכיפורים, ואני? המקלע בידי, אבק ונטפי דם על נעלי הצנחנים, לא כהן אני אלא ישראל. במה זכיתי? עיניי נשואות לדגל ישראל המתנופף בראש כיפת הסלע, והלב מתמלא עד גדותיו.
הנני שואל את עצמי: האם מה שעיניי רואות זה חלום או מציאות? הרי אך לפני ימים חרדה אחזה בנו מפני שואה מתקרבת, מפני סכנת הכחדה של מדינת ישראל, כשנחשולי צבאות ערב שועטים אל גבולות המדינה. והנה לפתע אנו כאן בחצרות בית ה'. האם העיניים רואות היטב?!
בדמיוני הנני רואה כיצד עומדת להגיע שיירת משאיות צבאיות מטעם הרבנות הצבאית, והן פורקות ארגזים ענקיים. ארגז ראשון נפתח ומתגלה בתוכו מנורת זהב מבהיקה המנצנצת בשמש… ייתכן שבעוד רגעים אחדים נראה כהנים לבושים לבן, והעבודה במקדש תתחיל כבימי החשמונאים. כי כך הכריז הרב גורן: "נכנסנו לתקופת הבית השלישי! שחרור הר הבית הוא צעד ראשון… שיביא בהמשכו את בניין בית המקדש".
תקיעת השופר של הרב נשמעה בקצווי תבל. יהודים שהתרחקו זה דורות מתורה ומצוות התעוררו לחיים, החל מיהודי ברית המועצות מאחורי מסך הברזל, וכלה ביהודים בדרום אמריקה ואוסטרליה. התקיעה עוררה לתשובה ולכיסופים לארץ ישראל וירושלים.
ממקום משמרתי אני מתבונן סביב, ומורגשת תכונה בהר. הגיע ראש הממשלה לוי אשכול, כמו כן הגיעו הרבנים הראשיים לישראל – הרב אונטרמן זצ"ל והרב ניסים זצ"ל. הכול מהלכים בהר הבית, אך… ממהרים אל הכותל, שם הם מכריזים יחדיו: "חזרנו לעיר דוד!". שם רבה השמחה, השבח וההלל, אך היכן קיום התפילה – "והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם?". הקב"ה הביא אותנו אל ראש ההר, לבית המקדש, ואילו אנו ברחנו מפסגת ההר אל הכותל, והננו שמחים לשורר ולהלל דווקא שם, בתחתית.
אין בעל הנס מכיר בניסו
ראוי להדגיש כי ההתפעמות ממעשה ה' הגדול והנורא הקיפה את כל החוגים, ובכלל זה חוגי חרדים הרחוקים מן התחייה הלאומית. אלו דברי הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בישיבת פוניבז': "כולם אומרים כי אלו 'ימות המשיח' בלי ספק!". עוד אמר: "הניסים של מלחמת ששת הימים דומים לניסים של יציאת מצרים".
כך גם כתב הרב כהנמן זצ"ל: "'אין בעל הנס מכיר בניסו!' הניסים והנפלאות התשועות והמלחמות שהתרחשו בארץ הקודש ובעיר הקודש והמקדש… הלשון שלנו דלה ומוגבלת מלבטא… דורנו המוכה והמושפל… ראה מצבים של 'הסתר פנים'… וכעת זכינו לניסים גדולים ומופלאים כל כך… הבה אחים יקרים, נתכונן לקראת הגאולה השלמה!". כמו כן קמו רבנים, כמו הרב פייבל פרנק זצ"ל והרב שלוש זצ"ל, והכריזו כי יש לחדש את העבודה במקדש.
לעומתם קמו רבנים חרדים וכן דתיים לאומיים שעודדו את ראש הממשלה להחזיר לערבים את הר הבית, ולהמתין למשיח. אמנם חל איסור מן התורה לתת את אדמת הארץ לנוכרי, ככתוב: "לא תחונם", מה עוד שמדובר על מסירת מקום השראת השכינה, איסור חמור שבעתיים. אך גברה ידם של הדבקים בגלות. לא עברו ימים מועטים וההר נמסר לערבים. כך הפכה המתנה הנפלאה ביותר שקיבל עם ישראל מאת בורא עולם לאחר אלפיים שנות גלות לכלי אין חפץ בו.
היש לכך הסבר?! במיוחד לאור ההלכה האומרת: "אפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו" (ירושלמי תרומות א, א). איך נסביר את העובדה, שחכמים בדור מסרו בידיים את ה"יהלום", את לב האומה לידי אויב? האם עד כדי כך שקענו בתהום הגלות?!
כך החלה לנשב רוח אחרת. בחוגים החרדיים קבעו כי חל איסור להתגרות באומות. לשיטה זו, המלחמה על ירושלים הייתה בגדר "כוחי ועוצם ידי", לפיכך אסור לשמוח ולהודות לה' ביום ירושלים שכולו כפירה במלכות שמיים. בחוגים דתיים לאומיים, לעומתם, פיתחו את הדעה שמקדש עתיד לרדת מן השמיים, לפיכך חלילה לנו לנקוף אצבע לחידוש העבודה במקדש. כך הפכה הבריחה מן ההר לנכס רוחני ולתורה מסיני.
זה יובל שנים מאז השחרור שיש ליקוי מאורות בחיי האומה בעניין הארץ והמקדש, והפכנו כולנו לקטני אמנה. אך מתחולל לעינינו מהפך. הננו עדים לצמיחת דור חדש המתנער מאבק הגלותיות, דור התובע בפה מלא את בניין הבית. ציבור זה הולך ומתרחב, ומקיף חרדים ודתיים לאומיים.
מובטחים אנו כי קרוב היום שבו יקום העם ויבנה מקדש, ויתקיים בנו הפסוק: "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב… והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כה).