מלחמת העולם הראשונה לא הייתה תענוג גדול לאף אחד, אבל היא הייתה אכזרית במיוחד ליהודי אירופה שמצאו עצמם נלחמים זה בזה משני עברי המתרס. כזה היה סיפורם של דימיטרי אקסלרוד ופליקס באואר, בקרב גומבינן.
דימיטרי, טוראי פשוט בארמיה הרוסית הראשונה, הסתער כיתר חבריו לעבר הכוחות הגרמניים במזרח פרוסיה. המתקפה תפסה את הגרמנים לא מוכנים כלל (כי כשהורסים לייקים את התוכניות הם לא ממש יודעים מה לעשות עם זה), והקרב היה עקוב מדם.
דימיטרי, שכבר בילדותו התמחה בזיהוי סוכריות מעופפות בבית הכנסת ותפיסתן, קלט מבעוד מועד את הרימון הגרמני עושה דרכו ללב החבורה שבה עמד, וזינק בודד לתוך אחת החפירות שבשטח. לתוך אותה חפירה זינק דרך מקרה גם פליקס באואר, קצין גרמני בן דת משה, שתעה בשדה המופצץ. למראה החייל הרוסי הוא הניף בזריזות את נשקו, ורגע לפני שירה למוות בדימיטרי המסכן, זעק דימיטרי "שמע ישראל!". לכששמע זאת הניח באואר את נשקו. "אנשים אחים אנחנו", אמר במבטא גרמני, והם נפלו איש על צווארי אחיו בבכי.
"מאיפה אתה בדיוק?", שאל דימיטרי את פליקס בעודו מחבקו ומנשקו באהבה. "אני מקלן", אמר פליקס ואחז באחיו החדש כפי שאוחזים ספר תורה. "יש לי דודנים בקלן!", אמר דימיטרי בהתרגשות, "אתה מתפלל בעץ החיים?". "לא", ענה פליקס בעוד הכדורים שורקים מעליהם, "אני מתפלל עם אשתי במניין השוויוני-הלכתי". דימיטרי ריפה את אחיזתו בפליקס, "מניין שוויוני-הלכתי זה אוקסימורון", תמה, "אולי תניח תפילין עגולות על הדרך וזהו", סנט בו בתוכחה גלויה ואהבה מאוד מאוד מסותרת.
"מה הבעיה?", אמר פליקס וחדל מנשיקותיו. "הבעיה היא שכל כבודה בת מלך פנימה!" הסביר דימיטרי. "אבל כמה פנימה?", שאל פליקס. "כמה שרק אפשר, חדר לפנים מחדר!", פסק דימיטרי בהחלטיות, "למה הן צריכות לרקוד עם ספר התורה, שירקדו עם מכונת תפירה או משהו!" סיכם.
לפתע האווירה בחפירה נעשתה הרבה פחות חמימה. "מילא", אמר פליקס ולקח צעד מפייס קדימה, "כשיסתיים כל הרפש הזה נשב יחד במסעדה בקלן ונשוחח על זה כבני תרבות". "איזו השגחה?", שאל דימיטרי. "מה?" שאל בחזרה פליקס, "המסעדה, איזו השגחה יש עליה?". "זו מסעדה של בן דודי", הסביר הייקה, "אין תעודה, אבל אני אומר לך שזה בסדר". "עד כאן דברי יצר הרע!", רעם קולו של דימיטרי, "אתה יודע כמה לאווים זה כל תולע ותולע?!". "אני יודע לספור, אם לזה אתה רומז", התעצבן פליקס, "השאלה היא אם אתם יודעים לספור, הרי אין אצלכם לימודי ליבה!" החזיר. "אתה אל תדאג למה שקורה אצלנו בחיידר!", התרגז דימיטרי, "לך תלמד פילוסופיה באוניברסיטרא אחרא", הקניט בשנינות אנוסה משהו. "לפחות אצלנו באוניברסיטה אנחנו נאורים וליברלים, אצלכם בחיידר בטח מקבלים רק אשכנזים", האשים פליקס. "אנחנו באירופה של תחילת המאה העשרים!", הזדעק דימיטרי, "מאיפה אני אביא עכשיו ילד מרוקאי לחיידר?!". "תירוצים תמיד יש", אמר פליקס, "אצלנו באוניברסיטה יש מגוון דעות וצבעים, זו אוניברסיטרא אחלה", החזיר בשנינות לא פחות אנוסה. "אתה לא יהודי אתה!", הכריז דימיטרי בזעם והידק אחיזתו ברובה. "אני לא יהודי? אתה לא יהודי!", קרא פליקס ואימץ לליבו שרשרת רימונים.
למפגש האחים המרגש שהתחולל רק לפני כמה רגעים לא נותר זכר.
לפתע זינק אל תוך החפירה חייל הונגרי צעיר, שניכר מתווי פניו שגם אם היה חותם על פטור זקן לא היה מצליח לגדל אחד. שני הגברים הניפו לעברו את רוביהם באינסטינקטיביות ושמעו את הבחור זועק "שמע ישראל!" אל השמיים. ההונגרי הבחין שהם אינם יורים. "יהודים?", שאל. הם הנהנו לאישור אך את נשקם לא הורידו. "אם כך, מדוע אינכם מורידים את הנשק, אני יהודי כמוכם!", בכה. דימיטרי ופליקס הסתכלו זה בזה ואז על החייל ההונגרי. "זה שאתה יהודי זה נחמד", הסבירו, "השאלה היא איזה".