חול המועד סוכות הפך למקבץ אינסופי של אטרקציות מכל הסוגים ולכל הגילים. לנוח? אולי אחרי החגים
נדמה לי שהכול התחיל עוד בתקופת התנ”ך, כשאישה אחת פנתה אל בעלה מיד עם צאת יום הכיפורים ושאלה מה עושים בסוכות. “מה זאת אומרת?”, אמר הבעל, שהיה מבולבל מהשאלה ומבולבל באופן כללי מתוקף היותו גבר, “בסוכות יושבים בסוכה”.
“זה מה שנעשה כל השבוע?”, כיווצה האישה את עיניה.
“בסוכות תשבו שבעת ימים”, ציטט הגבר בידענות (הוא היה מתקופת התנ”ך), “מה עוד יש לעשות בסוכות?”.
“לטייל, לבקר חברים, להגיע למקומות שבדרך כלל אין לנו זמן להגיע אליהם”, היא אמרה, “מה, שבעה ימים לא נזוז מהסוכה?”.
“טוב”, התרכך הגבר, “אפשר פה ושם לצאת לאיזה טיול קטן”.
“נהדר”, צהלה האישה, “נתחיל עם מסלול הררי לאור הזריחה, נמשיך בזחילה במערות עתיקות מהתקופה הכנענית הקדומה, אחר כך נלך לפארק אתגרי שבו אתה תטפס עם הילדים בזמן שאני אבחר לי תכשיטים ביריד הבוטיק הסמוך, ונקנח במעיין סודי שאף אחד לא שמע עליו”.
“איך את יודעת על קיומו אם אף אחד לא שמע עליו?”.
“קראתי בעיתון”, היא אמרה, “הילדים ישמחו להשתכשך במעיין בזמן שאתה תכין לנו ארוחת צהריים”.
“אבל… אני צריך סוכה כדי לאכול…”, מלמל הגבר לעצמו.
“אנחנו לא”, אמרו האישה והילדים, התיישבו על החמור המשפחתי, וצפרו לו שיבוא כבר כי הם לא רוצים להיתקע בכל הפקקים האפשריים בדרך.
הסוכה היא רק תירוץ
מאז ועד היום, חול המועד סוכות הוא רק תירוץ לשפע של טיולים, מסלולים, אירועים, סיורים, ירידים, דוכנים, אטרקציות, פרובוקציות, קרנבלים וסקנדלים. בכל פינה בארצנו היפה מתקיים בכל רגע נתון פסטיבל ג’ימבורי, מתנפחים, קרקסים, כתבי חידה, סדנאות יצירה, ליטוף חיות, חליבת כבשים, האבסת סוסים, שכשוך עם דגים, החלפת עקיצות עם דבורים, תחרות קפיצה מול קנגורו (הוא שם את כולם בכיס הקטן), צפייה בציפורים נודדות, השתתפות פעילה בהצגות רחוב, טיולי אופניים, רכיבה על סוסי פוני, סיורי ג’יפים, מירוצי בימבה, אכילת במבה, אפיית פיתות, הכנת כדורי שוקולד, אסיף שלפים, קטיף שזיפים, דריכת ענבים, מעיכת זיתים, הטלת רימונים, פיינטבול, אוהל בדואי, אוהל אינדיאני, אוהל 12 צה”לי, סוכה (מה הקשר?!), אומגה, סולם חבלים, טיפוס על קירות, טיפוס על הרים, והכי פופולרי – טיפוס על הורים.
אבל האירועים המגניבים באמת בסוכות הם הפסטיבלים של הטבע. מישהו החליט פעם שסכך ירוק וארבעה מינים זה לא מספיק, ומאז זה כבר לא חג האסיף, אלא חגיגת אירועים רוחניים של חיבור לטבע, לנפש ולכסף של מפיקי האירועים ההמוניים האלה. כך אפשר למצוא תחת כל עץ רענן מעגלי מתופפים, ריקודי עם לצלילי חמת חלילים שהורכבו מאשפה ממוחזרת, סימפוניית יללות עם תנים מול הירח המלא, הכנת משקאות לניקוי הגוף על בסיס עלי לענה ופטריות רעל, תרגול יוגה בליווי להקת זאבי בר מאוקראינה, התמזגות עם מזג האוויר וריקודים אינדיאניים להורדת גשם, פסטיבל מספרי סיפורים בלי פואנטה, צפייה בהצגות שגם השחקנים לא מבינים, שירה בציבור בסולמות לא תואמים, מרתון לילי של הקרנת סרטי כיבוש, איסוף ביצים מחנויות והשבתן אל הטבע, חיבוק עצים, נישוק קופים, התפלשות בעשב לח שהונבט על מצע של קינואה גולמית וגרגירי אוכמניות סינתטיות, ישיבה על גחלים, אכילת מסמרים אורגניים, ליטוש אבני בזלת בעלות קרינה אלקטרו-מגנטית, וגולת הכותרת: לימוד משותף לליל הושענא רבה בנושא “החיבור שלי עם עצמי בתוך העצמיות העוצמתית של העולם הקוסמי המקיף אותנו בעוד אנחנו מקיפים אותו תוך יצירת סימביוזה א-סימטרית של מיסטיקה חרישית פרטיקולרית והשפעתה על הלכי הנפש הכמוסים של חיפושיות הזבל השחורות כמטאפורה לבדידותו של האדם ההולך לאיבוד דרך מרפסת עם בוא הסתיו”.
וכך מתרוצצים להם המבוגרים והילדים בין שלל האטרקציות העצומות של חג הסוכות, ורק מדי פעם מצליחים להכניס את הראש לסוכה כדי לנשום לרגע ולחטוף משהו לאכול. ואז מגיע שמחת תורה, והם ממשיכים לרוץ, הפעם עם הילדים על הכתפיים.
מזל שיש את אחרי החגים, אחרת לעולם לא היינו מוצאים זמן לנוח.
אושפיזה עילאה
לכבוד כבוד נשיאת בית המשפט העליון המכובד, כבוד השופטת המכובדת, הגברת הנכבדת מרים נאור המכובדת.
כבודה,
שמעתי שכבודה החליטה שבית המשפט העליון לא ישלח נציג לטקס לציון 50 שנות התיישבות שנערך בשבוע שעבר בגוש עציון, בנימוק המשכנע שלא מדובר בטקס ממלכתי, ו/או מדובר בטקס ממלכתי מעורר מחלוקת, ו/או אין מחלוקת על הטקס אבל יש מחלוקת על גוש עציון, ו/או אין מחלוקת על הגוש אבל יש מחלוקת על בתים שהורית להרוס בגלל שהידית של דלת האמבטיה שלהם חודרת לשטח מיניאטורי שהוא ספק קרקע פרטית של ערבים, ו/או אין בעיה עם הידית אבל השופט ניל הנדל חולה ו/או בריא ו/או עלול להצטנן בטקס ואז הוא יריב עם השופטים האחרים על הטישיו וזה עלול לעורר מחלוקת.
לכן, כבודה, אני מבקש לשבח אותך על נחישותך להרבות שלום ולמנוע מחלוקת, ולהזמין אותך באופן אישי לסוכה שלי. אני מבטיח לך שמדובר בסוכת שלום פרטית למהדרין ללא חשש מירי רגב, כך שאת יכולה לבוא בלי שיאשימו אותך בשיתוף פעולה עם הכיבוש ו/או הפאשיזם ו/או האספסוף המתלהם ו/או ביטויים דומים אחרים שעורך ‘הארץ’ לא יכול לפתוח בלעדיהם את הבוקר.
מצד שני, כבודה, למען ההגינות אני חייב להודות שהקמתי את הסוכה ללא היתר מהאיחוד האירופי, עיסאווי פריג’ כנראה לא יבוא וגם נציג האופוזיציה של ועד הבית לא ידבר בסוכה (הוא לא מדבר איתי כבר שנתיים), ובאופן כללי סוכות הוא חג יהודי ומן הסתם לא תרצי שיזהו אותך עם דת מסוימת כדי לא לעורר מחלוקת. מה עוד שאי אפשר לדעת מתי ארגון כמו ‘שוברים סוכה’ או ‘ארבעה מינים ומלשינים’ יעתור לבג”ץ כדי שתורי לי להרוס את הסוכה בטענה שייתכן שחצי מטר מרובע בצידה הצפון מערבי הוא שטח בבעלות ערבית, כי לפני מאתיים שנה עבר שם גמל שעשה שם את הצרכים שלו. באמת, כבודה, אני לא רוצה להעמיד אותך בניגוד עניינים.
מה עוד שאת בטח נורא עסוקה עכשיו, כי את צריכה לאסור על כל השופטים להגיע לבית המשפט העליון בירושלים מעוררת המחלוקת, ובמיוחד לבית המשפט המחוזי שנמצא בחלקה המזרחי של העיר שחוברה לה יחדיו ובגלל זה היא במחלוקת. אני, כבודה, לא רוצה להפריע לך לחלק את העיר כדי להתרחק מהמחלוקת.
לכן, כבודה, אני אקבל בהבנה ובהכנעה את החלטתך שלא להגיע לסוכה שלי כדי להימנע ממחלוקת. אבל אם בכל זאת תבואי אני מבטיח לארח אותך בכל הכבוד הראוי, כבודה, ולהקשיב בתשומת לב מרובה לכל מה שתגידי או תרצי לחלוק איתי. בעצם, למה שתרצי? את הרי מתרחקת ממחלוקת.