לא לחינם עומדת תשע"ח בסימן חסימות כבישים ושיבושי תנועה, שהרי כשמה כן היא – ת'הא ש'נת ע'רים ח'סומות – ללמדך שהכול רמוז כבר בדברי חכמינו. ואכן, גם סחבק לא חסין בפני הסטטיסטיקה ומצא עצמו תקוע בירושלים בלי תחבורה ציבורית שתביאהו לרכבו החונה בכניסה לעיר. אך באו הפלג הירושלמי לקלל ויצאו מברכים, שהרי מה אבא מסור כמוני צריך יותר מאשר תירוץ להגיע הביתה כשהילדים כבר מקולחים וישנים? שום דבר! כמאמר חכמינו ז"ל: צדיקים מקלחתן נעשית בידי אחרים וגו'.
ובכן, הרבה דברים משונים ראו עיניי בהיאחזות הפלג הירושלמי ברחוב יפו, והמשונה שבהם היה בחורצ'יק חרדי מסתובב וזועק "תתגייסו – תמותו! תתגייסו – ותמותו!". מתברר שהמסכן לא הבין איך עובדת שרשרת החיול, וגם לא בדיוק לקח בחשבון את העובדה שיכול להיות שהוא בכלל יהיה ג'ובניק. כג'ובניק בעצמי, אני לא יכול להאשים אותו.
כל אחד מגלה שהוא ג'ובניק בזמן אחר, ויש כאלו שכבר מילדות יודעים שהם ג'ובניקים. באשר לי – הייתי צריך להגיע לצו הראשון כדי לגלות מה אני. ישבתי מול הרופא אחרי המבדקים הרפואיים, וכששאלתי אותו מה הפרופיל שלי הוא ענה בלי למצמץ: 64. בתגובה פרצתי בצחוק, שהרי בעיני רוחי הייתי גיבור ישראל, עדינו העצני שהולך להציל את טוראי ראיין, או לכל הפחות להסתער על אנטבה עם יהורם גאון. אבל הרופא שוב לא מצמץ, והסביר שיש לי עקמת מכובדת שמונעת ממני להיות קרבי. ניסיתי למחות, אך הלה התעקש שגבי עקום מדי.
עם הבשורה המרה עזר לי להתמודד רב מהישיבה, שהסביר שהבריאות מעל לכל ושלעם ישראל אפשר לתרום בכל מיני דרכים, רק צריך סבלנות.
אז קיבלתי על עצמי את רוע הגזרה, אבל הבטחתי לעצמי שאם כבר ג'ובניק – אז אני אהיה הג'ובניק הקרבי ביותר שרק אפשר. כל זה החזיק מעמד עד המפגש הראשון עם החובש בטירונות ניצנים 2003. "איזה פטורים אתה צריך?", הוא שאל ואני עניתי מיד: "שום פטור!". "פטור בלא כלום אי אפשר!", הזדעק החובש וכשקרא בתיק הרפואי אודות גבי העיקש ופתלתול, מיד רשם לי פטור מסחיבה מעל 7 קילו, פטור מריצה מעל אלף מטר, ופטור משטיפת כלים (שלא תקף באזרחות לצערי). לכשיצאתי מהמרפאה סבבוני כל אחיי הג'ובניקים בשירת "אמת מה נהדר היה גיבן גדול בצאתו מבית חובשי החובשים". מאוחר יותר התברר לי שהפטורים שלי היו כאין וכאפס לעומת הפטורים של אחיי גיבורי התהילה: פטור יקיצה טבעית, פטור משכיבות שמיכה, פטור מלסדר את המיטה. בקיצור, לכל איש יש פטור שנתן לו אלוקים.
חוויה זכורה במיוחד מהטירונות הייתה ביום השדאות, יום שבו יוצאים ג'ובניקים מחופתם ומבלים לילה אחד באוהלים בשטח. המסע אל מקום השדאות היה קשה במיוחד, לא בגלל המרחק שהיה פחות משני קילומטרים, אלא בגלל העובדה שעקב הפטורים הרבים נאלצנו לעצור כל חמש דקות לשתיית מים, עיסוי וטיפול על ידי כירופרקט מומחה. לכשהגענו לשטח, אסף אותנו המ"פ והודיע לנו בצער שהשדאות תבוטל עקב עומס חום. בשלב זה הניף אחד הג'ובניקים את ידו ושאל: "הקשב, המפקד, האם זה יפגע לנו בהכשרה כרובאי 02?". המ"פ שתק למה שנדמה כנצח ואז, וזה סיפור אמיתי, הלך כמה צעדים, נכנס לאוהל סמוך ופשוט נקרע מצחוק. שהרי שום דבר לא יכול לפגוע בהכשרה כרובאי 02. אתה נושם? מזל טוב, אתה רובאי 02.
אודות שירותי הצבאי המלא (שנה וארבעה, בוא לא נעוף על עצמנו) אספר בהזדמנות, אך אסכם ואומר שצדק הרב כשאמר שלעם ישראל לא תורמים רק בצנחנים או בגבעתי, ולמען האמת לא רק בצבא. אבל אם הצדיק מההפגנה בכל זאת יחליט להתגייס – שלא יבנה על למות כל כך מהר. ולמען האמת, מאיפה שאני עמדתי היה נראה לי בבירור שעמוד השדרה שלו לא בדיוק לולב מהודר סוג א'.