אובמה ממשיך את מסורת קודמיו לשמר את מורשתם לפני תום הנשיאות, אלא שבמהלך באו"ם הוא ירה לעצמו ברגל: הוא עורר התנגדות במפלגתו, ומוטיבציה בממשל הבא לפעול בכיוון ההפוך | המחנה הלאומי צריך לדרוש מנתניהו תגובה עניינית כגון סיפוח, ולא רק צעדים הפגנתיים | המתקפה התקשורתית נגד קצב רק מידרדרת
במהפך בחירות 1800, בשחר ימיה של ארצות הברית, מפלגתו הדמוקרטית-רפובליקנית (היה פעם יצור כזה) של תומאס ג'פרסון כבשה את הבית הלבן מידי הפדרליסטים ששלטו מאז עצמאותה של ארצות הברית.
הפדרליסטים, שבנו על הרשות השופטת כדי לחזק את השלטון המרכזי על חשבון כוחן של המדינות, העבירו חוק בתחילת 1801 (לפני החלפת השלטון, שאז הייתה מתבצעת במארס), לחזק ולהרחיב את הרשות השופטת שתשמש כבלם. הנשיא היוצא ג'ון אדאמס הנפיק שרשרת מינויים עד חצות הלילה שלפני תום כהונתו, שזכו לכינוי "שופטי חצות". ההחלטה השערורייתית של מועצת הביטחון, אם כן, היא רק עוד חוליה בשרשרת מבצעי הדקה התשעים של הממשל היוצא.
עתה, בדומה לאדאמס, מנסה אובמה לשריין את מורשתו בתחומים רבים ככל האפשר: שחרור אסירים ממתקן הכליאה בגואנטנמו, איסור על קידוחי נפט בשטחים נרחבים, הגנה על שב"חים מפני גירוש, חנינה לעברייני סמים, והוא מבקש לשריין את מורשתו גם בסוגיה הישראלית. במרוץ המטורף נגד השעון, אובמה גרם נזק גם לו וגם למדינתו, וגרם לכך שאחד מעיסוקיו העיקריים של הממשל החדש יהיה ביטול תיקון החצות של אובמה. בכך, במקום איחוי הקרעים של מערכת הבחירות, ההתנצחות תימשך לתקופה ארוכה נוספת ותמשיך לפלג את המדינה.
בכל זאת, אין רע בלי טוב. להוציא ארגונים יהודיים כמו 'אמריקנים למען שלום עכשיו' ו'ג'יי סטריט', הצעד של אובמה פעל לאחד את הקהילה היהודית המאורגנת בארצות הברית. קהילה זו הייתה מפולגת מאוד בעניין טראמפ; אוהבי ישראל שסלדו מסגנונו של טראמפ נזכרו עתה מי מהווה את הסכנה הגדולה. קחו לדוגמה את הליגה נגד השמצה: אחרי הבחירות נראה שהארגון שבר שמאלה, והוטחו האשמות נגד העומד בראשו יונתן גרינבלט, ששירת בממשל אובמה. אך בעקבות ההחלטה באו"ם, הארגון יצא בגינוי חריף ויישר קו עם יתר הארגונים.
הזיכרון קצר, אבל אין זו הפעם הראשונה שהממשל פעל מאחורי גבה של ישראל בעניין חיוני לביטחונה. כאשר הממשל ניהל שיחות עם האיראנים בעומאן, ישראל הייתה נבגדת, אם כי היא לא הייתה מופתעת וידעה את אשר נעשה. אלא שהפעם, בניגוד לאיראן, חלק מהסנטורים הדמוקרטים שתמכו במהלך מול איראן, כגון מרק וורנר מווירג'יניה, רון וויידן מאורגון וריצ'רד בלומנטל מקונטיקט, יצאו בגינוי חריף. אפילו הסנטור שרוד בראון, אחד ממומלצי ג'יי סטריט, פתאום החל לשקשק והביע את התנגדותו לניסיון לכפות הסכם. בראון מייצג את מדינת אוהיו, שם השיג טראמפ ניצחון מרשים. ובראון שיעמוד לבחירה מחדש כנראה אינו רוצה להיזכר שתמך באובמה בנושא הזה, אף שתמך בו כל הדרך. לכל הפחות בנושא הישראלי, מהלך החצות של אובמה לא יזכה לתמיכה דמוקרטית, ולכן הדרך פתוחה לתקנו. אפשר לקוות שההחלטה הזאת תמצא גם מענה אצל הממשל החדש בהעברת השגרירות לירושלים, אשר תשדר מסר הפוך לתועבה שעברה באו"ם.
לא להגיב סתם, לספח
מצד אחד, זעם יהודי הוא חידוש מרענן אחרי כל ימי הזעם הפלשתיניים שהיו לאחרונה, והאיומים להבעיר את השטח אם יממש טראמפ את הכוונה להעביר את השגרירות לירושלים. אולם עדיף לא לתעל את הזעם לאפיקי סרק הפגנתיים, כגון זימון שגרירים, ביטול ביקורים מתוכננים והצהרות על צמצום המגעים עם הרשות הפלשתינית.
עושה הרושם שנתניהו מבקש להוציא קיטור בצעדים סמליים, עד יעבור זעם. הוא זה שתוקף את אובמה, בעודו מזהיר את שריו להוריד את הטון מול הנשיא היוצא. התפקיד של המחנה הלאומי הוא לדרוש תגובה בעלת השלכות קונקרטיות יותר, ולא רק קתרזיס הבנוי על התפרצויות זעם. הפנייה למועצת הביטחון היא הפרה של הסכמי אוסלו, והוכחה שגם הסכם שמנוסח בקפידה – ואוסלו לא נוסח ככה – אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב אלא אם מוכנים לאכוף אותו, ומגיבים בחוזקה על כל הפרה של הצד השני. בהתאם, התשובה חייבת להגיע בצורה של סיפוח מעלה אדומים למדינת ישראל, ואם יטענו שהדבר יפגום ברצף הטריטוריאלי של המדינה הפלשתינית – אפשר לקחת את השגרירים לסיור בכביש המנהרות המחבר את גוש עציון לירושלים, או להזכיר לעולם את חזון שתי המדינות – תוכנית החלוקה שדחו הערבים ב‑1947. את חלקי הנקניק שהועידו למדינת ישראל חיברו אז בכל מיני מעברים עיליים ותת-קרקעיים.
התגובה הישראלית במעלה אדומים ובשטח C חייבת להתבצע בתקופה הראשונה של הממשל החדש, כאשר הוא עוד נחוש ברצונו לממש את המהפך, ולפני שהפקידות תתחיל למסמס את המדיניות החדשה. צעדי התגובה סובלים דיחוי אולי עד ה‑20 בינואר, אבל הם חייבים להגיע עד סוף החודש. אחרת אפקט התגובה יהפוך לפיגול.
העמירזציה של משה קצב
לא בקלות נחלץ משה קצב מכותלי הכלא, והיה עליו להסכים לתוכנית שיקום שתקהה את הסכנה שהוא מהווה, סכנה שמשתווה בוודאי לזו שמיוחסת ליונתן פולארד. במקרה של קצב, מבחן בוזגלו כשל בכיוון ההפוך: או שלא מנכים למורשעי אונס שליש, או שמעניקים את הצ'ופר הזה לכל אסיר שהתנהגותו בכלא הייתה ראויה. אבל היחס המפלה עדיין לא מספיק, ולא בזה תמה העוינות התקשורתית כלפי קצב. עודד בן עמי דיבר על שחרורו של האנס קצב, על אותו משקל של התואר שהוצמד ליגאל עמיר: "הרוצח יגאל עמיר" ולא "רוצחו של ראש הממשלה יגאל עמיר". כלומר, כשם שעמיר הוא הרוצח האבטיפוסי, כך קצב הפך לאנס הנאלח בהיסטוריה. כך ייעשה לאיש שהתקשורת אינה חפצה ביקרו.