זאת הייתה רק הפעם השנייה שביקרתי ב'בית לב הזהב', אבל כבר זכרתי איפה החדר של סבתא חיה. דפקתי בדלת, וסבתא פתחה לי בחיוך גדול. "שלום תאיר! איזה יופי שבאת לבקר אותי! בואי שבי, קניתי לך את השוקולד שאת אוהבת".
התיישבתי על אחת הכורסאות, והבטתי סביב. "נו, סבתא, איך את מרגישה כאן? החדר שלך ממש יפה! והאמת היא שגם הכניסה יפה, וראיתי שיש לכם פה גינה גדולה".
"כן, מאוד נחמד פה", אמרה סבתא, אבל היא לא נשמעה לגמרי משוכנעת.
"מה קרה?" שאלתי. "סבתא, עליי את לא יכולה לעבוד. משהו כאן לא מוצא חן בעינייך".
סבתא צחקה. "את מכירה אותי טוב מדי", היא אמרה. "הכול בסדר, את לא צריכה לדאוג. המקום באמת נחמד – הצוות חביב, האוכל טוב, יש הרבה פעילויות. אבל את צודקת, אני עדיין לא מרגישה כאן לגמרי בנוח. נראה לי שזה פשוט בגלל שאני חדשה. מאז ומתמיד לקח לי זמן להתחבר, וכאן זה לא שונה ממקומות אחרים. אבל תעזבי אותי – מה את מספרת על עצמך, חמודה?"
אז סיפרתי לסבתא על החוכמות האחרונות של חיליק, ועל משחק הגמדים והענקים שאנחנו משחקות בכיתה. הראיתי לה את ספרון הבדיחות שהכנתי לענקית שלי ושבדיוק היה לי בתיק. "איזה רעיון נחמד!" התפעלה סבתא. "כן, תמיד משחקים את זה בחודש אדר", הסברתי. "זה משחק שממש עוזר לגיבוש החברתי".
שבוע אחר כך היה ערב פורים, ובאתי לקחת את סבתא אלינו חג, אבל לא מצאתי אותה בחדר. כשעברתי במסדרון הצצתי בטעות לאחד החדרים הפתוחים, ולהפתעתי ראיתי שם את סבתא. היא עמדה עם הגב אליי ועשתה משהו ליד המיטה, ולא היה אף אחר בחדר מלבדה.
"היי, סבתא! מה קורה?", קראתי. "העבירו אותך חדר? לא ידעתי!". סבתא קפצה בבהלה, ואז הסתובבה אליי והניחה אצבע על השפתיים. "זה לא החדר שלי", היא לחשה, "ואני לא רוצה שיראו שאני כאן… עוד שנייה, תאיר, אני כבר באה".
היא יצאה אליי, סגרה את דלת החדר והביטה לכל הכיוונים. כשראתה שהמסדרון ריק היא צחקקה, והובילה אותי לחדר שלה. הבטתי בה בדאגה. ממש לא מתאים לסבתא שלי לחטט בחדרים של אנשים זרים.
"את בטח רוצה לדעת מה עשיתי שם", היא אמרה. "אל תדאגי, לא הפכתי לפורצת לעת זקנה. דווקא מה שעשיתי היה לגמרי באשמתך".
"באשמתי?!"
"כן, תאיר. זוכרת שסיפרת לי על משחק הגמדים והענקים? אז חשבתי לעצמי: למה רק ילדים יכולים לשחק במשחק הזה? זה יכול להיות נחמד גם לקשישים כמונו. וכשחנה ליברמן מהחדר ליד נכנסה כדי לשוחח איתי, הצעתי לה שננסה לארגן את המשחק בין הדיירים".
"אז זה מה שעשית! החבאת לענקית שלך משהו במיטה", צחקתי.
"כן, החבאתי לה מקל סבא ושערות סבתא".
"אמיתיים?!" נבהלתי.
"מה פתאום אמיתיים", סבתא פרצה בצחוק. "ממתקים, כמובן. היא לא תאכל אותם כי יש לה סוכרת, אבל אני בטוחה שהנכדים שלה ייהנו". סבתא הראתה לי את ערימת הדברים שהיא קבלה מהגמד שלה: מפית תחרה סרוגה, כרית קטנה מלאה בעשבי בשמים וספר בשם "תרופות סבתא".
"אין לך מושג איזה בלגן נחמד הרעיון שלך עשה כאן", סבתא צחקה. "אנשים שמים אחד לשני דברים בכיסא הגלגלים, מבלים שעות בהמצאת שירים מצחיקים ומעבירים פתקים דרך הצוות. ואגב, אני חושדת ביפה ישראלי מחדר 415. נראה לי שראיתי אותה סורגת את המפית הזאת בשבוע שעבר…"