החופש הגדול כבר כאן, והוא מביא עמו המון ציפיות ופנטזיות. מורתנו ימימה אביטל ז"ל אומרת: "הלא מחסירה כלפי עצמה, לא תחסיר כלפי הפונה אליה". בפשטות, אם את מדייקת עם עצמך ממילא ילדייך ירוויחו. האומנם?
החופש הוא מרחב שממתינים לו הרבה זמן, ומושלכים אליו רצונות רבים הן של ההורים והן של הילדים. לכן יותר מתמיד הוא עשוי לשאוב אותנו לנסות לרצות את כולם. כל אחת מאיתנו מתמרנת בין תפקידים רבים ושונים כדי לקבל את התואר הנכסף "אמא טובה דיה". כולנו נאבקות מול יצירת אלטרנטיבה ראויה למסכים זמינים ואטרקטיביים. מתוך כך ובכלל, אנחנו מתזזות בין היותנו טבחית, צוות הווי ובידור, כספומט, מונית וכו'. העיקר שהילדים יהיו מרוצים. הדחף לספק ואי היכולת לתסכל, אורבים לנו בכל יום ויום.
בכל השנה ובמיוחד בחופש, המידות האישיות שלנו הן קריטיות להורות בריאה. ימימה אומרת לנו: אם תחסירי מעצמך לא תהיי קשובה למה שנכון ומתאים לך, ובהכרח גם לא תהיי טובה לילדייך. על פניו זה לא מסתדר. אם ילד רוצה ללכת לסרט ואין לי כוח או תקציב כרגע, אז איך זה יכול להיות לטובתו? הלימוד מסביר לנו – אם תלכי עייפה ומתוסכלת בוודאי זה לא לטובת ילדך. ובנוסף לכך, מידת היכולות שלך היא מדויקת גם בשבילו כרגע.
טוב הוא לא בהכרח כיף ונחמד. הגבול שהמציאות מציבה מפתח את הילדים ויש בו כוח מגדל, במיוחד אם את מחוברת אליו ומסכימה להיותך מוגבלת לעיתים. כשמשהו מגביל אותנו מבחוץ, הוא מזמין ולעיתים מחייב אותנו לגלות כוחות מבפנים. ישנו פה סוד רוחני, שמה שטוב לי באמת גם טוב לילדיי, זו מערכת של יחסי גומלין. לכן מתחת לכל הגבלה יש אפשרות קטנה ואפשרית – "זה לא, אבל זה כן".
אז תכל'ס מה יכול לשמור עליי כדי שלא אעבור את מה שנכון לי ומצד שני לא אגרום לילדיי לאכזבות מיותרות ולמרמור? כמו תמיד עם ילדים, אחת ממילות המפתח היא תכנון ודיאלוג משותף. החופש על תוכניותיו מזמין אותנו לתאם ציפיות. ראשית, לנסות לברר בינינו מה משמעותי לנו כמשפחה בחופש הגדול, מה מהותי לכולנו להכניס למרחב הזה (האבנים הגדולות שבסל). למשל, יחסים בין בני משפחה מסוימים, חיזוק ילד במיומנות שהוא צריך ועוד. כשאנחנו ממוקדים במהות, ביחסים בינאישיים ובמיומנויות, אנחנו פחות עסוקים בבזבוזים והדבר לא בהכרח מחייב הוצאות כלכליות. תוכניות שבבירור פנימי ובקשב לעצמי מרגישות ונראות למידותינו. ובנוסף לכך, תכנון יומיומי בתחילתו של כל יום, לראות ביחד כיצד האפשרויות המיטיבות איתנו באות לידי דו-שיח, והציפיות הופכות לרצונות שיכולים לפגוש מציאות מבחינת כוחות, תקציב וכו'.
בברכת חופש פנימי שבו כולן חופשיות להיות נאמנות לעצמן וקשובות לילדים ולמציאות.