התקשורת תגנוז בהקדם את הדו"ח על צוק איתן, כדי לא לפגוע בתקוות השמאל יעלון וגנץ, וכדי לא לחזק את בנט | המבקר לא יכול לענות על השאלה האמיתית שלפיה יש לבחון את התנהלות הקבינט וצה"ל: מהי האסטרטגיה הנכונה לגבי עזה | שקד רשמה ניצחון מבריק במינוי השופטים, אך חובה להמשיך במאבק לשינוי שיטת הבחירה
עוד בטרם התפרסם דו"ח המבקר על מבצע צוק איתן, אפשר כבר היה להסכים להערכת פרשן 'ידיעות' איתן הבר, שהדו"ח יתויק בגנזך הדו"חות שלא השפיעו כהוא זה על המדיניות הביטחונית הישראלית.
הסיבה לכך איננה מה שראש הממשלה הפטיר בצורה אווילית – שהדו"ח הוא התקפה על ראשי צה"ל. אם כך הדבר, אסור לגוף חיצוני כלשהו לבקר את הצבא. היה זה דיוויד לויד ג'ורג', ראש הממשלה הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה, שטבע את האמרה הידועה כי המלחמה היא עניין חשוב מכדי להותיר אותה בידי הגנרלים. לויד ג'ורג' חזה מה שהגנרלים שלו לא חזו – שהמלחמה לא תוכרע על ידי תחבולות צבאיות, אלא על ידי גיוס משאביה התעשייתיים של האומה הבריטית. גם אברהם לינקולן ביקר את הגנרלים שלו במלחמת האזרחים, עד שמצא מצביא כלבבו בדמות הגנרל ולעתיד הנשיא ויליאם גרנט. לראש הממשלה נוח להציג את הדו"ח כביקורת על צה"ל במקום עליו, או שהוא מעדיף שייכנס החץ בהם ולא בו.
הדו"ח הזה לא יתרומם ציבורית בגלל שתי בעיות כבדות. בעיה אחת של הדו"ח היא במישור הפוליטי. מבחינת ההכנה למלחמה והמהלכים שננקטו בה, הטובים והרעים בעיני התקשורת הם תאומים סיאמיים. אי אפשר לנגח את נתניהו על ידי הדו"ח בלי לפגוע בו זמנית גם בבוגי יעלון ובבני גנץ, שר הביטחון והרמטכ"ל בתקופת המבצע.
בעולם הדימויים של השמאל, יעלון ממלא שני תפקידים בו זמנית: זה של דן מרידור וזה של איציק מרדכי. מצד אחד הוא מסמל את הליכודניק הערכי והבלתי מתלהם, שכבר לא מסוגל לדור בכפיפה אחת עם נתניהו. מבחינה פוליטית, יעלון מיועד למלא את התפקיד של יצחק מרדכי בבחירות 1999, כאשר הוביל את מפלגת המרכז. בהתחלה הוא יעביר קולות מנתניהו אליו, היות שהמעבר אינו כה קיצוני, ולאחר שהבוחרים יעכלו את ההתנקות מטבורו של הליכוד – הם ירגישו חופשי לנדוד עוד יותר שמאלה.
את בני גנץ, לאחר שיסיים את תקופת הצינון, רואים בשמאל כדמות הביטחונית נוסח רבין וברק, המתכון היחיד להנהגת השמאל שהוכח כמוצלח מול עליונות הליכוד מאז המהפך של 1977.
באותו עניין, כפי שעולה מהפרשה שחשף כתב ערוץ 10 ספי עובדיה, נותרה השאלה: איך פוגעים בנתניהו בלי לחזק את נפתלי בנט? היות שלפי הדו"ח בנט ראה את הנולד, צריך לטעון שאחד מאנשיו הפך את הדו"ח למגמתי, או ששכרו של בנט יוצא בהפסדו מפני שהכניס את הסלולרי והדליף מהקבינט הביטחוני. ההדלפות, כך על פי הספין, הופכות להיות איום קטלני יותר מהמנהרות. אבל תרגילי ההסחה העלובים הללו רק מבליטים את השורה התחתונה: השפלת נתניהו מובילה להאדרת בנט.
אולם הבעיה הכי קשה בדו"ח היא אי היכולת לנתק מהלכים טקטיים מיעדים וגבולות גזרה אסטרטגיים. המבקר כמובן מנוע מלבקר את עצם התפיסה האסטרטגית, ולכן עליו להיטפל לדברים הכביכול טכניים. אם היעדים האסטרטגיים שלך הם מזעור כמות הנפגעים אצלנו והותרת החמאס על כנו כדי לא להותיר חלל שלטוני ריק בעזה, הבחירה הזאת מכתיבה צעדים טקטיים מסוימים, וגם ויתור על יעדים אחרים – כגון סיום המלחמה בתוך זמן קצר. לעומת זאת, אם המדיניות שלך היא מיטוט שלטון החמאס, אתה מאמץ טקטיקה אחרת שגם לא תפסח על כיבוש בית החולים שיפא בעזה, שם מצאה הנהגת החמאס מסתור בזמן המלחמה.
זה גם נוגע לסוגיית המנהרות. מדברים היום על 15 מנהרות שמגיעות מעזה לשטחה של ישראל. קשה פיזית ומודיעינית לשלוט במנהרות כשאנחנו מחוץ לעזה. הדבר מחייב שליטה כמו זו שצה"ל נהנה ממנה ביהודה ושומרון, כולל יכולת כניסה בעת הצורך לשכם וג'נין.
את התלות הזאת ביעדים האסטרטגיים אפשר לראות גם בשינוי שחל בגישתו של אביגדור ליברמן. אם אתה שואף למחוק את איסמעיל הנייה ושלטון החמאס, אתה משמיע בתוך הקבינט דברים תקיפים לגבי המנהרות. אם החלטת שתפקידך כשר הביטחון הוא להיות המבוגר האחראי והריאלי, אז אחרי נפילת ארבעה טילים בתוך חודש אתה מבקש מהחמאס להירגע ולקחת אחריות על הנעשה ברצועה.
בחירת השופטים: להמשיך במאבק
בוויכוח בין מי שראו את קבוצת שופטי העליון החדשים כהישג ובין אלו שראו זאת כהחמצה (שביניהם נמנים אנשים חכמים כמו ישראל הראל ועקיבא ביגמן), אני נמנה על הראשונים. הספינה המשפטית מתחילה להסתובב.
ישנם גם דברים נוספים שגורמים סיפוק: רשימת המועמדים שהוצעו לוועדה משקפת את ההתחזקות של משפטנים בעלי מטענים דתיים ולאומיים חזקים, עד שגם כאשר מתקבלת פשרה היא מובילה למועמד נוח מבחינתנו.
נהניתי גם מניהול המערכה התקשורתית: ברגע שהחלו לצוץ הדלפות לגבי מועמדים לאומיים בעלי מטענים גזעניים כביכול, מיד הופיעו הדלפות נגדיות על הקשר בין המועמדת הבולטת של השמאל לקרן החדשה לישראל. אם חסידי הדיסקרטיות מדליפים, כוחותינו יודעים להשיב בהדלפות משלהם.
החשש הגדול הוא שבעקבות ההצלחה הפעם תקטן תחושת הדחיפות של שינוי השיטה לבחירת שופטים. ההצלחה בסיבוב הנוכחי נבעה מקוניונקטורה מושלמת. במקום נציג האופוזיציה יושב בוועדה לבחירת שופטים איש הקואליציה, נציג ישראל ביתנו, ואין ערובה שהדבר הזה יחזור על עצמו. נציגי לשכת עורכי הדין הצביעו הפעם איתנו, אבל לא מובטח שכך יהיה בסיבוב הבא. גם נציגות השופטים נראתה פחות מגובשת לעומת פעמים קודמות. לכן, בניגוד לקו של 'הארץ' שביכה את השריפה (ובכך חשף את הבלוף מאחורי הטיעון ששופטי העליון אינם מושפעים משיקולים פוליטיים), יריבים יותר מתוחכמים כמו משה נגבי העדיפו לשבח את השיטה, ולטעון שעם התוצאות נסתתמו טענותיהם של אנשי הימין.
אז שאפו לשרת המשפטים איילת שקד שניצחה למרות השיטה, אבל השיטה הייתה ונותרה רעה חולה במערכת השלטון שלנו, ויש לבטל את מעורבות השופטים בבחירת מחליפיהם.