לא מעט גבות הורמו השבוע כשהתנועה לאיכות השלטון פרסמה שבעוד שבועיים יקבלו ליאור שליין ותוכניתו 'גב האומה' את אות אביר השלטון. עיון קצר ברשימת הזוכים באות מהשנים האחרונות מעלה כי היא כוללת מגוון רחב ומכובד. תמיד תמצאו בה את נציגי הרשות המחוקקת, המבצעת, המבקרת, השלטון המקומי והתקשורת. עם הזוכים נמנים גם אנשים שעמלו שנים ארוכות על חשיפת שחיתויות, לפעמים תוך תשלום מחיר אישי כבד. וגם עיתונאים-תחקירנים כמו משה ליכטמן, איש גלובס, שתחקיריו הולידו דוחות של מבקר המדינה. או שרון שפורר, שעבדה בדה-מרקר וחשפה את מפות הקשרים של הטייקונים הישראלים. אבל קטגוריית תרבות לא הייתה, עד השנה. אולי התוספת הזאת היא ניסיון של התנועה לרענן את הטקס, לצבוע אותו בצבעים קצת יותר עזים ועל הדרך ולזכות ביחסי ציבור חינם.
'גב האומה' היא תוכנית סאטירה ותיקה שזכתה בעבר בפרס האקדמיה לתקשורת. אפשר להתווכח אם היא מצחיקה או מפוהקת, אם היא עוברת את גבולות השיח ואם עליה להיות יותר מאוזנת. אבל השאלות האלה הן לא הנושא, לא הפעם. סאטירה, מטבע הגדרתה, היא הבעת עמדה מסוימת, בעיקר ביקורת על השלטון, באמצעות לעג. צופי הסאטירה צוחקים, מאווררים את העצבים ומרגישים שפרקו חלק ממטען הזעם. לשליין ולצוותו יש דעות ועמדות והם מביעים אותן בשלל דרכים אמנותיות. אבל מה הקשר בין זה ובין איכות שלטון? איפה נפגשים עבודה עיתונאית סיזיפית, ישרה, לא גחמנית ורבת שנים עם מערכונים שיש להם מגמה וכיוון? עם תוכנית שלפעמים עוברת את גבולות השידור והופכת להורדת ידיים בין שליין לפוליטיקאים (ראו מקרה בנט)? תוכנית סאטירה, טובה יותר או פחות, כבודה במקומה מונח. אבל הפעם נדמה שלא מדובר בפרס על תרומה לאיכות השלטון אלא על מאמץ לחילופי השלטון.