הם נכנסים אליי לקליניקה. אני חושבת לעצמי איזה גיבורים הם. אמא ושישה ילדים. הבן לומד לאט לדבר את רגשותיו, להעז לכעוס על אימא ולהעריך אותה ולבקש ממנה. הבת מתגעגעת לאחיה שיצא השנה לישיבה ומגיע רק בסופי שבוע. אמא יושבת ומראה חיוך חזק. מתאמצת לאחוז בחוטים כולם ולהוות לילדים מקור יציב לתמיכה, כשהיא עצמה זקוקה למשען. אני יודעת על מה היא חושבת. בשבוע הבא נדליק נר ראשון.
אני מדליקה נר. מלפפת אותו בנייר אלומיניום ומאפילה את החדר. מניחה את הנר במרכז המעגל המשפחתי. בת התשע לוקחת ראשונה. היא אוחזת בנר בזהירות והוא מאיר את פניה: "האור שבי הוא שלא התייאשתי מהחברה שלי. היא הבינה שהכול היה שקרים ואנחנו שוב חברות". ואז מושיטה את הנר לאמה: "והאור שבך הוא שלא התייאשת כשעברנו את כל החנויות בעיר עד שמצאנו את הנעליים החדשות שלי. אפילו שכאבו לך הרגליים".
עכשיו האם מוארת. היא מתחילה: "האור שבי הוא ש… שאני מצליחה להכין לכם לפעמים אוכל חם באמצע השבוע ולא רק בשבתות. אוי זה לא פייר. אני רוצה לתת את הנר לכל אחד ואחת מכם. טוב, כרגע אתן ל…", והיא מתקרבת אל בת השבע עשרה. "האור שלך הוא…".
הסבב ממשיך. הנר נמסר מאחד לשני. מתחילים סבב נוסף. אפשר למשש את הקסם שמחבר את בני המשפחה זה לזה באמצעות הנר המהבהב.
חנוכה. חושך בחוץ ואור בפנים. נר איש וביתו. נר אישה וביתה.
לחיות זה לאבד. שכול, גירושין, מעבר דירה, הבת התחתנה, הבן המתבגר עם הסמארטפון… לחיות זה למצוא. בחג שבו מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, נודה על היש. לא נוותר על המשפחתיות, גם אם היא חסרה.
חכמים סידרו לנו חצי שעה של איכות מול נרות החג. אז אפילו כשיש לנו אירוע, נתאמץ לשמור זמן של בית: ערב אחד חידון חנוכה (אפשר להדפיס מהאינטרנט, יש המון וברמות שונות), ערב אחד סיפור מרתק. כמו פעם, כשהזקנים סיפרו ליד המדורה. ילדיי זוכרים את תנור הנפט שסביבו הסתופפנו יחדיו בלילות החורף של הפסקות החשמל. התנור היה "מדורת השבט" שלנו. מקור האור והחום. לידו המצאנו סיפורים עת חיכינו ללחם המונח עליו, שיהיה קלוי במידה הנכונה. בלילות אחרים מוציאים את משחקי הקופסה שבבית. אפשר לעשות ערב פאזלים, ערב קלפים, אפילו ערב פלסטלינה. העיקר שתשחקו – אתם ההורים – עם הילדים. אין דבר מהנה יותר בשבילם, מהרגע שבו התיישבתם איתם על הרצפה.
את משחק "האור שבי – האור שבך", שאותו שיחקתי עם המשפחה בקליניקה, תכננו לערב מיוחד, עם פנאי ואורך רוח.
ועוד משהו: אל תהיו יצירתיים במאכלי החג. להפך. טגנו את הלביבות המסורתיות והניחו לידן את השמנת. ריח הלביבות המיטגנות הוא הריח של חנוכה. הזיכרון החושי הוא אחד הזיכרונות החזקים ביותר שהולך איתנו לאורך ימים.
חנו-כה, חג החניה. לחנות בבית ולטעום את האור. ביחד.