חוק המואזין שבינתיים מתעכב בגלל ערר שהגיש השר ליצמן, הספיק השבוע לעורר, כצפוי, סערה במגזר הערבי, או לפחות אצל נציגיו. ח"כים מהרשימה המשותפת קראו כמו מואזין מעל דוכן הכנסת, ירדן והחמאס גינו, ואילו ח"כ חנין זועבי אמרה שמי שסובל כל כך מרעש המואזין מוזמן לעבור למקום אחר.
אבל האם באמת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמטילה מגבלות על הרמקולים במסגדים? מתברר שממש לא. לפני כחמש שנים ניסתה הח"כית דאז אנסטסיה מיכאלי לקדם הצעת חוק דומה. הליכי החקיקה שלה אמנם נתקעו, אבל כדי לתת רקע להצעה התבקש מרכז המידע והמחקר של הכנסת לסכם את היחס לקריאות המואזינים בעולם. אנשיו כנראה לא התלהבו מהרעיון ואף כתבו כי "קריאת המואזין אינה בגדר חידוש של השנים האחרונות אלא מרכיב מושרש היטב בנופה הגיאוגרפי והאנושי של הארץ".
ולמרות זאת, מסקנות הדו"ח, שהתבסס על לא מעט מקורות, נחרצות: אפילו במדינות ערביות ומוסלמיות, נעשים מאמצים "לשלב ולאזן" בין קריאות המואזין "לבין הצורך לשמור על איכות הסביבה הקולית במרחב הציבור", כלשון הדו"ח. כך למשל במצרים החלו השלטונות ביישום תוכנית שמטרתה לאחד ולסנכרן את קריאות המואזין הבוקעות מיותר מ‑4,000 המסגדים שבקהיר, כדי שיקראו באותו זמן. יוזמות דומות קיימות בירדן, באיחוד האמירויות וגם ברש"פ. אפילו בסעודיה קבע המשרד לענייני אסלאם כי על כל מסגד לא יותקנו יותר מארבעה רמקולים וכי יש להקפיד שעוצמת קולם לא תהיה גבוהה מדי.
במערב, על פי הדו"ח, היחס נוקשה הרבה יותר. בשוויץ נאסרה כליל, לאחר משאל עם, בניית צריחי מסגדים. באוסטריה קריאת המואזין מתאפשרת רק במרכז האסלאמי בווינה, ובימי שישי בלבד. בנורבגיה ניתן אישור להשמיע את קריאת המואזין בימי שישי בלבד ובתנאי שעוצמת הקריאה לא תעלה על 60 דציבלים.
בצרפת יש כיום יותר מ‑1,600 מסגדים, כשרק לכעשרה מהם יש צריחים, "ועל פי רוב", אומר הדו"ח, "שידור קריאת המואזין ברמקולים אינו חלק מן הפרקטיקה הנהוגה בהם". גם בבריטניה קריאות המואזין נדירות ומוגבלות בעיקר לאזורים שיש בהם רוב מוסלמי. איסורים ומגבלות על השימוש ברמקולים במסגדים קיימים גם בהודו ובארצות הברית.
מתברר שח"כ זועבי צודקת. מי שרעש המואזין מפריע לו, יכול למצוא בעולם הרבה מאוד מקומות שבהם – בניגוד לישראל – הוא לא יצטרך לשמוע אותו.
עדי גרסיאל