בלי ליפול למלכודת של סופים מאושרים, סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית 'המתמחים' נותנת לנו הצצה חשובה אל מאחורי הקלעים של הדילמות והחיים האישיים של הרופאים שמולנו
כל מי שהגיע אי פעם לבית חולים ציבורי נתקל בהם, ומי מאיתנו לא הגיע לשם בעצמו, עם ילד או הורה, או אפילו עם חבר או חברה. הקו הראשון של הרפואה הציבורית בבתי החולים במדינת ישראל, הלוא הם המתמחים. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הנושאת את השם הזה ממש, ומשודרת ב'קשת' זו העונה השנייה, מעניקה לנו, צרכני הרפואה הציבורית, מבט מעניין ומסקרן על עולמם של הרופאים שאנחנו פוגשים בחדרי הניתוח, במחלקות, במרפאות ובחדר המיון. לאנשים הללו, כך מתברר, יש חיים מעבר לפרסונה הטיפולית. יש להם הורים וילדים, בני זוג וחברים, מתחים אישיים וקשיים, בקיצור, הם אנשים כמו כל אחת ואחד מאיתנו. זו אומנם תובנה בנאלית מאוד, אך מרשמי שהות בבתי חולים בשנים האחרונות היא איננה חסרת משמעות.
הסדרה מלווה כמה רופאים מתמחים בבית החולים 'שיבא' בתל השומר. כל פרק מלווה כמה חולים שמתאשפזים בבית החולים, אם באופן פתאומי ואם באופן מתוכנן, ואת התמודדותם של המתמחים, בליווי רופאים בכירים ולעיתים באופן עצמאי, עם הטיפול בהם. כל האירועים שמוצגים בפרק מסוים אמורים להתארגן סביב הנושא העיקרי שלו. "סדרי עדיפויות", "על קו החיים" וכדומה. לעיתים זה עובד טוב יותר, ולעיתים הקשר נראה פחות מובן מאליו.
דרמה כמובן לא חסרה בשום פרק מפרקי הסדרה, ומה שמספק אותה הם החיים עצמם, כלומר אופי העבודה בבית החולים. פצועי טראומה שמגיעים לבית החולים מתאונות דרכים קשות או אירועים פליליים, חולים שמגיעים לבית החולים סתם בגלל תחושה רעה ובבדיקת ה‑C.T. מתברר שאם לא יטופלו באופן מיידי נותרו להם ימים ספורים, ולעיתים רק שעות ספורות בלבד לחיות, מלווים כל פרק. לצידם יש את הסיפורים האנושיים. חולים שמגיעים לבית החולים בגלל בעיות שמציקות להם, ומאחורי הבעיה מסתתר סיפור אישי שונה וייחודי. מידת הריגוש שיש באירועי פרק אחד בלבד יכולה הייתה לספק עניין בחייו של אדם סביר למשך שנתיים או שלוש, אבל בשביל המתמחים, גיבורי הסדרה, זהו לחם חוקם. המציאות הזאת מעלה שאלות מעניינות מאוד באשר לאופי הנדרש מאותם אנשים צעירים שעוסקים בחיים ומוות מדי יום ביומו. השאלות מוצאות ביטוי מסוים, לעיתים מובלע ולעיתים מפורש, בפרקים השונים של הסדרה. התשובות שהסדרה מספקת לא כל כך פשוטות, אבל בהחלט מעוררות מחשבה.
ההצצה אל מאחורי הקלעים של ההתרחשות בבית החולים יכולה להעניק לנו, צרכני הרפואה, גם מבט חומל יותר על הרופאים שמולנו. למרות שכל מי שמגיע לחדר מיון לאחר חצות הלילה מודע באופן שכלי לעומס הבלתי אפשרי המוטל על הרופאים, לראות את זה בעיניים, גם אם ערוך ומוגש באופן טלוויזיוני, זה אחרת. הצורך הבלתי נמנע לקבוע סדרי עדיפויות, הן בבדיקה על ידי הרופאים, הן בטיפול ואפילו בכניסה לחדרי הניתוח, הוא דבר מתסכל מאוד מנקודת מבטו של החולה, אך בלתי נמנע כשרואים את הדברים מנקודת מבטו של הרופא המתמחה.
בית חולים הוא לא מקום של סופים מאושרים. גם הסדרה לא נופלת לבור של הסוף הטוב האולטימטיבי. לא מעט מקרים, במיוחד המקרים הקשים המתוארים בסדרה, מסתיימים באובדנו של המטופל, הפצוע או החולה. אך בלי מעט קיטש טלוויזיוני הרי אי אפשר. את מנת הקיטש אנחנו מקבלים בסרטוני תודה מרגשים שנשלחים למתמחים בוואטסאפ על ידי המטופלים המחלימים והנרגשים. קצת קיטש זה כמובן לא רע, אבל בחלק מהמקרים יש תחושת בימוי מוגזמת, שאולי כדאי היה למתן קצת.