החלטת היועמ"ש לפתוח בחקירה על פרשת הצוללות, מבליטה פעם נוספת את מה שהפך אצל מנדלבליט לדפוס חוזר: הניסיון להשתמש בכלי ה"בדיקה", עד לרגע שבו הוא נלחץ אל הקיר ונאלץ לפתוח בחקירה פלילית
החלטת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה בפרשה שזכתה לכינוי "פרשת הצוללות", או בשמה המדויק יותר "פרשת כלי השיט", לא מאוד מפתיע.
אולם העיתוי שבו התקבלה ההחלטה, יממה לפני המועד שבו היה על המדינה להשיב לעתירה שדרשה לפתוח בחקירה בנושא זה, צריכה להדליק נורה אדומה. גם מי שמשוכנע בחפותו של ראש הממשלה נתניהו בכל הנוגע לשלל הפרשות ששמו נקשר בהן, יתקשה שלא לשים לב לדפוס הקבוע בהתנהלות היועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט, באופן עקבי מאוד, מתחמק מפתיחתן של חקירות פליליות בפרשות אלו, ותחת זאת בוחר לעשות שימוש נרחב מאוד בכלי ה"בדיקה".
למעשה, רק כאשר כבר לא נותרת כל ברירה, פונה היועמ"ש לאפיק שהוא דרך המלך במשפט הפלילי – חקירה באזהרה. כך היה בפרשות 1000 של המתנות ו‑2000 בנושא השיחות עם מו"ל ידיעות אחרונות, וכך קורה גם בפרשת כלי השיט. שלב ה"בדיקה" מתארך עוד ועוד, ורק כאשר כבר לא נותרת כל ברירה אחרת, הופכת ה"בדיקה" לחקירה של ממש. המציאות הזאת מציפה, בפעם המי יודע כמה, את הבעייתיות במבנה תפקידו של היועמ"ש – מי שצריך לשמש בעת ובעונה אחת איש אמונו של ראש הממשלה, ובמקביל גם התובע הכללי של מדינת ישראל. צריך להדגיש כי ראש הממשלה עצמו איננו מוגדר גם עתה כחשוד בפרשה הזאת, אולם מקורבו ואיש סודו עו"ד דוד שמרון בהחלט מעורב בה עד צווארו.
פרשת כלי השיט, נזכיר, נסובה סביב העסקאות לרכש צוללות ורכש ספינות טילים מדגם 'סער 6' בעבור חיל הים הישראלי. במוקד הבדיקה עומדת הקפאת המכרז הבינלאומי לרכישת כלי השיט ההגנתיים בשביל חיל הים, והמרתו בעסקה מול תאגיד 'טיסנקורפ' הגרמני. על פי ההודעה שנמסרה אז, הסיבה שבגללה בוטל המכרז הייתה נכונות מחודשת של ממשלת גרמניה לשאת בכשליש מעלות בניית כלי השיט. אולם בבדיקה עלו חשדות לעבירות טוהר מידות בכל הנוגע לביטול מכרז כלי השיט. בנוסף לכך עלו חשדות מסוימים בנוגע לדרך שבה התקבלה החלטת הממשלה לרכוש שלוש צוללות נוספות מגרמניה, בניגוד לעמדה הרשמית של מערכת הביטחון.
תחסכו מאיתנו את הערעור
החלטתם של אלאור אזריה, בני משפחתו ועו"ד יורם שפטל לערער על הרשעתו בהריגה ועל גזר הדין לא מובנת מאליה. עד כדי כך לא מובנת מאליה, ששני הסנגורים שייצגו את אזריה במשפט עד עתה, עו"ד אילן כץ ועו"ד אייל בסרגליק, סירבו לשתף פעולה עם הערעור והתפטרו. למרות שמשמעותה של עצם ההרשעה בהריגה היא לא פשוטה, ועלולה לסגור בפני אלאור לא מעט דלתות בעתיד, כדאיות הערעור במקרה הזה גם היא איננה פשוטה. השאלה "מה יש לו להפסיד" לא יכולה להישאל במקרה הזה, משום שלאזריה בהחלט יש מה להפסיד כאן.
נתחיל מכך שסיכוייו של הערעור על עצם ההרשעה נמוכים מאוד. מי שקצת מכיר את הדרך שבה עובד המשפט הפלילי, יודע שהמקום היחיד שבו נבחנות העובדות בחינה מעמיקה הוא הערכאה הראשונה. להוציא מקרים חריגים ומאוד נדירים, בית המשפט שדן בערעור לא דן מחדש בשאלות העובדתיות, ולא מפרש מחדש את הראיות.
בנוסף לכך, במהלך הערעור בתי המשפט כמעט אף פעם לא משנים את מידת האמינות שניתנה לכל עדות, וגם לא מפרשים מחדש את הראיות. לכן, ככל שהכרעת הדין מתבססת יותר על עובדות ופחות על שאלות משפטיות, הסיכוי להפוך את הכרעת הדין בערעור אינו גבוה. גם הסיכוי של ערעור על העונש די נמוך. קשה לחלוק על כך שגזר דין של 18 חודשים על עבירת הריגה הוא מקל מאוד. מצב שבו הערעור על עצם ההרשעה בהריגה יידחה, אך הערעור על גזר הדין יתקבל, הוא כמעט בלתי סביר.
הסיכונים לעומת זאת אינם פשוטים. הראשון והמשמעותי ביותר הוא שהגשת ערעור תגרור הגשת ערעור נגדי מטעם התביעה הצבאית, שכבר הבהירה שמבחינתה העונש המינימלי שצריך היה להיגזר על אלאור הוא שלוש שנות מאסר. הבחירה של משפחת אזריה לערער עשויה לגרום לכך שהתביעה תבקש אף היא לשכנע את בית הדין הצבאי לערעורים בצדקת עמדתה, והסיכויים שלה לא מאוד רעים. הסיכון השני הוא חלוף הזמן. כל משיכה נוספת של ההליך מרחיקה את אלאור מחזרה לביתו ולשגרתו.
למרות ההחלטה של אלאור ובני משפחתו ללכת על ערעור, ייתכן שעדיין לא מאוחר לסיים את הסאגה הזאת סיום מהיר. טוב יעשו שלטונות צה"ל אם ימחלו על הסדרים התקינים, ויציעו לאלאור, משפחתו וסנגוריו הצעה טובה לבחינת הקלה בעונשו של אלאור. יש לקוות שהצעה כזו, במידה שתהיה מספיק ברורה וקונקרטית, תביא למשיכת הערעור, תפחית את הסבל הנמשך של אלאור ואת הנזק הנגרם כתוצאה מהעניין לכל הצדדים המעורבים.
דבש, הכול דבש
לישראלים יצא שם של עם שאוהב לקטר. על התור בסופר ועל הפקידים במשרדי הממשלה, על גובה המיסים ועל הצפיפות ברכבת הקלה. ישראלים באמת אוהבים להתלונן, ובעידן הרשתות החברתיות תחביב התלונות אפילו תפס תאוצה. אך מתברר שנטייתם התלונתית של הישראלים לא מעידה על מצב רוחם הכולל. כי הישראלים, ובמיוחד היהודים הישראלים, מאוד מרוצים מהחיים, וזה מדעי.
נתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים כי בשנת 2015, 89 אחוזים מקרב תושבי ישראל שגילם 20 ומעלה היו מרוצים מחייהם. אגב, בקרב היהודים שיעור שביעות הרצון מהחיים הייתה גבוהה יותר מהשיעור בקרב הערבים – 91 אחוזים לעומת 82 אחוזים, אם כי גם שיעור שביעות הרצון בקרב הערבים די גבוה. עוד מתברר כי אחוז המועסקים המרוצים ממקום עבודתם נמצא לאורך השנים במגמת עלייה, מ‑81.5 אחוזים שהיו מרוצים בשנת 2002, ל‑88.4 אחוזים שהיו מרוצים בשנת 2015.
אחדים מכם בטח אומרים לעצמם בשלב הזה שאנשים נוטים לשקר בסקרים, ומי שבדיכאון ממילא לא עונה. אולם אם לוקחים בחשבון שהנתונים הללו מתיישבים היטב עם הנתונים שפורסמו על ידי הלמ"ס בראשית שנת תשע"ז אודות הילודה בישראל, כנראה שהישראלים, ובמיוחד היהודים, באמת אופטימיים. בניגוד לכל המדינות המתפתחות, מספר הילדים הממוצע לאישה בישראל, במיוחד אצל נשים יהודיות חילוניות, נמצא בעלייה. פריון הוא נתון שמתכתב באופן מאוד ברור עם שביעות רצון מהחיים. מי שמאמין ש"אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר" ירצה להוליד ילדים לתוך עולם טוב, עם עתיד טוב. לעומת זאת מי שמאמין שחייו של הדור הבא יהיו טובים פחות מאלו של בני דורו, יעדיף שלא להביא ילדים לעולם קשה ואכזר.
אם כבר הגענו עד כאן, קבלו עוד כמה נתונים מעניינים על הישראלים. 17.1 אחוזים מהישראלים בני 21 ומעלה בישראל עישנו לפחות סיגריה אחת ביום בשנת 2014. לא במפתיע, שיעור הגברים המעשנים, 23.2 אחוזים, כפול משיעור הנשים המעשנות, 11.4 אחוזים בלבד. שיעור הזכאות לבגרות בקרב בני 26 בשנת 2015 עמד על 48.4 אחוזים. גם במקרה הזה, שלא במפתיע, שיעור הזכאות גבוה יותר בקרב היהודים לעומת הערבים, ובקרב הבנות יותר מאשר הבנים. בעבר נהוג היה לטעון שהישראלים ממעטים להתנדב, אולם גם בנושא זה חל שינוי. שיעור הישראלים המעורבים בפעילות התנדבותית עלה בהדרגה מ‑15 אחוזים בשנת 2002 ל‑21 אחוזים בשנת 2015. גם כאן הפער בין יהודים לערבים גדול. 24 אחוזים מהיהודים והאחרים עסקו בפעילות התנדבותית לעומת שמונה אחוזים בלבד מהערבים.
הפינה הכלכלית
קשה להיות חזק
לא בטוח ששמתם לב, אבל השקל שלנו מתחזק. מה זאת אומרת מתחזק? על כל דולר או אירו אתם משלמים היום פחות שקלים מבעבר. מול הדולר זה לא חידוש. 3.67 שקלים לדולר זו רמת מחירים שמעידה על שקל חזק, אולם ראינו גם נמוכות ממנה בשלוש השנים האחרונות. מול האירו הסיפור שונה. הפעם האחרונה שבה נסחר האירו בשער של פחות מארבעה שקלים לאירו הייתה בשנת 2002, בערש לידתו של המטבע האירופי המאוחד.
שקל חזק הוא חדשות טובות ליבואנים, וחדשות רעות ליצואנים. היבואנים יכולים לקנות בכל שקל ישראלי יותר, ואילו היצואנים מקבלים תמורת כל מוצר ישראלי פחות שקלים, בשעה שחלק ניכר מהוצאותיהם נעשות בשקלים. כתוצאה מכך מי שמודאג מיוקר המחיה שמח כאשר השקל מתחזק, ומי שחושש לגורלו של היצוא ולגורלה של התעשייה – מודאג.
האתגר הגדול בסיטואציה הנוכחית מונח לפתחה של הממשלה, זאת משום שבנק ישראל נותר בלי יכולת לתת מענה של ממש למצב. את הריבית, שנמצאת בשפל מוחלט מזה כמה שנים, בנק ישראל לא יכול להוריד עוד, משום שקונצים כדוגמת ריבית שלילית הם סיכון גדול מדי. גם המשך רכישות המט"ח בשוק המקומי, כפי שעושה בנק ישראל כבר קרוב לעשור, מתחיל להיות בעייתי. יתרות מטבע החוץ שמחזיק בנק ישראל הולכות ותופחות, ולאחרונה הן חצו את רף מאה מיליארד הדולרים. למעשה בנק ישראל מחזיק כיום ביתרות שגובהן קרוב לגובה התקציב השנתי של מדינת ישראל. היתרות הגבוהות הללו כשלעצמן כבר חורגות מכל נורמה מקובלת בתחום, ולבנק ישראל אין נכון לרגע זה כל אסטרטגיית יציאה מהמצב שאליו נקלע.
זו הסיבה שבגללה הכדור נמצא בידי הממשלה. יש שני כיוונים שבהם צריכה הממשלה לפעול כדי להחזיר את המשק למסלול של צמיחה יציבה. המסלול הראשון הוא חיזוק מנועי צמיחה שאינם תלויים ביצוא. בשנים שבהן השקל היה חלש, עד לשלהי העשור הקודם, הפכה ישראל למעצמת יצוא, והיצואנים היו קטר הצמיחה של המשק כולו. חגיגת השקל החלש לא תתחדש במהרה, ולכן אין מנוס מלהפנים את השינוי. הכיוון השני הוא עידוד אפיקי יצוא שבהם היתרון היחסי של ישראל הוא מאוד מובהק, במיוחד בענפים עתירי ידע. גם רווחיותו של יצוא כזה נשחקת במצב של שקל חזק, אולם השחיקה המסוימת איננה פוגעת משמעותית בכדאיות היצוא ובמוטיבציה להרחבתו.
לתגובות: pyuter@gmail.com