אין משהו מיוחד מדי בדמויות הגיבורים של אלחנן ניר, אך דווקא זה כוחו של רומן הביכורים שלו, שמצליח לגעת בנימי הנפש העדינים גם כשהוא יכול להיות סיפורו של השכן לספסל בית הכנסת
הספר החדש של אלחנן ניר הוא מאורע ספרותי, לא פחות ולא יותר. הרבה יוצרים דתיים אין בנמצא, אבל אלו שכן מגיחים ומתפרסמים בהחלט מביאים איתם קול מרענן על החיים הישראליים. יש נטייה לכמה מן הסופרים הדתיים לבוא חשבון עם העולם שממנו באו, או לספק הצצה, לרוב לא ממש מחמיאה, לעולם הדתי שיש לו קודים וז'רגון משלו. אלחנן ניר לעומת זאת מבקש להביא קול אותנטי, עדין וכן.
הספר 'רק שנינו' הוא רומן ראשון מפרי עטו, מה שקרוי רומן ביכורים. הביטוי "ביכורים" נשמע דל יחסית ליוצר שבאמתחתו שלושה ספרי שירה ועוד כמה וכמה ספרים שערך, כשגילו לא עולה על 40, גיל צעיר מאוד לכל מה שקשור לפרסום ולהכרה ספרותית. את הדרך שעשה מרגישים ועוד איך: הספר בשל מכל בחינה שהיא. מבחינת הסגנון והתוכן יש כאן הרמוניה מושלמת. אווירה אפרורית ומלנכולית מעט מלווה את העלילה, ונותנת עומק לשאלות הגדולות שהגיבור נאלץ להתמודד עמן. שאלות כמו איך חיים בזוגיות מתוחה ולא חופשיה כשכל אחד בה חי לעצמו, או מה עושים עם אח שסובל ממאניה דיפרסיה, ואיך זה כשאידיאלים מתפרקים והאמונה נסדקת – אלו חלק מהדילמות שעולות בין השורות.
ועם כל זאת ניר מצליח להעביר לנו סיפור שיש בו הרבה חומר לדיכאון, אבל הדיכאון לעולם לא מופיע בו. היצירה קולחת ומעניינת, לא נסחבת ולא נשאבת להרהורים מטא-פילוסופיים מסורבלים שאהובים על רבים מהיוצרים שלנו. הדמויות עמוקות ולא סטראוטיפיות והתחושה היא של זרימה טבעית, מעודנת ואמפתית, שמשקפת את החיים בדיוק ובקסם אחר.
העלילה נסובה סביב יונתן, מורה בהווה ותלמיד ישיבה בעבר שמתמודד יחד עם אשתו, אליסה, עם היריון-נפל, היריון שני מלווה בדאגות וכן מתח כללי וסמוי בזוגיות. אליסה ויונתן הם זוג מן השורה, אין בהם דבר ייחודי בולט, ודווקא את העובדה הזאת מנסה אלחנן ניר להדגיש, כמו אומר לנו שהדרמה מתרחשת גם אצל אנשים סתמיים, רגילים, שמבקשים לחיות במלאות אך נתקעים בחומות פנימיות בלתי שבירות.
ומה בכל זאת מיוחד בגיבור, שהרי אי אפשר לבנות רומן שלם על איש סתמי ואפרורי? משפחת המוצא של יונתן גם היא בעלת סיפור משלה – החל מאב המשפחה, איש אדמה וחלוציות שמבקש ליישב את הארץ בגופו, עבור באם שיודעת אכזבות מבעלה שאינו תורני מספיק ורוצה לגאול את העולם בכל מיני תורות רוחניות, וכלה בבנים של המשפחה – עדו, מיכה ויונתן, שבכולם יש פצע מכאיב, אם זה פצע פיזי או נפשי.
ניר בונה את העלילה בידיים אמונות, שלב אחר שלב, ונותן לקורא את ההרגשה שיונתן יכול להיות גם השכן או בחורצ'יק שיושב מקדימה בבית הכנסת, או אולי זה שאמרת לו שלום הרגע. ברגישות ובאמפתיה הוא חותך באזמל דק את נפש הדמויות, ונכנס לפניי ולפנים במחשבותיהן ורגשותיהן, ולקורא ניתנת הצצה מבפנים לעולמות פנימיים שונים וסוערים.
הרומן 'רק שנינו' מצליח במקום שרבים ניסו ולא הצליחו לפניו: לגעת באמת ולהישאר לעוד הרבה זמן. אין ספק שניר צריך לכתוב עוד הרבה פרוזה ולהישאר בנוף הספרותי של ימינו.