היה היה פעם ילד קטן שהיה רועה צאן בשדה. יום אחד היה הילד משועמם כהוגן, והחליט למתוח את אנשי הכפר התמימים. הוא עלה על ראש עץ והחל לצעוק: "מלך! מלך! יש מלך בשדה!". מיד הזדרזו כל אנשי הכפר המבוהלים ועשו תשובה: הכשירו מטבחים, שילחו קינים והשליכו שעטנזים לפח. לכשסיימו באו לשדה טהורים ויראים רק כדי לגלות למגינת ליבם שלא מלך ולא נעליים. זה רק ילד קטן שהחליט לעשות מעשה קונדס. הילד עצמו ישב על העץ וצחק בקול על אנשי הכפר לבושי הלבן ונעולי הסנדל. אנשי הכפר כעסו מאוד, חזרו הביתה ממורמרים והמשיכו לעשוק גרים ולאכול אבקת חלב נוכרי כהרגלם.
יומיים לאחר מכן שוב נתקף אותו הילד שעמום והחל לקרוא: "מלך! מלך! יש מלך בשדה!". מיד נרעדו כל אנשי הכפר ועשו תשובה שנייה: אמרו את כל התחנון הארוך בשני וחמישי, ביטלו את המנוי לנטפליקס וחזרו להקפיד על כלי שלישי בשבת (לאשכנזים). לכשסיימו באו לשדה ממורקים ונקיי לב, רק כדי לגלות שלא מלכים ולא יער. זה שוב אותו הילד שחומד לצון במקום לדאוג לצאן. והילד? שוב ישב על צמרת העץ ולגלג בקול על תושבי הכפר המסכנים שכבר הספיקו לקחת קל-צום להעברת הצום בקלות. התושבים המאוכזבים חזרו לביתם זועמים והמשיכו לאכול ג'לטין בפסח ולדבר בין "המפיל" לשינה.
יומיים בדיוק לאחר מכן הגיע מלך לשדה. הילד שעמד כהרגלו בראש העץ ראה את המלך מרחוק ובהתחלה לא הבין מה הוא רואה (כי באמת מעודו לא ראה מלך). אך כשהבין מה הוא רואה נתקף חרדה גדולה, והייתה לו סיבה טובה. הוא ידע שאם לא מתכוננים לקראת המלך אז המלך עלול לכעוס ולגזור על כולם כליה. עמד הילד על ראש הענף הכי גבוה והחל לצעוק: "מלך! מלך! יש מלך בשדה!", אך אף אחד מאנשי הכפר לא הניד עפעף. הילד המשיך לצעוק ולצעוק אך ללא הועיל, אנשי הכפר לא האמינו לו. הוא הלך ברחובות הכפר וניסה לשכנע את העוברים והשבים שיש כרכרה מפוארת שחונה בין שתי אלומות בשדה החם. הוא אפילו נכנס לבית כנסת אקראי והחל לשרוק שריקות ולחלל בחליל (כי חבר שלו מסיפור אחר אמר לו שאצלו זה עשה רושם גדול), אבל שום דבר לא עזר. המלך היה בשדה ואף אחד לא האמין.
בלית ברירה הילד חזר לשדה, נעמד לפני הכרכרה והחל לצעוק: "ילד! ילד! יש ילד בשדה!", והמלך, ששמע את הקריאה, פתח את חלון הכרכרה והביט בילד. "איפה כולם?", הוא שאל ברוך. "תראה מלך, בימינו אין כבר כמעט אנשים בשדה", הסביר הילד, "היום אנשים נמצאים בתוך בתים יפים בערים מתקדמות, עסוקים בעבודות חשובות".
"אז אולי תקרא להם?", שאל המלך. "הם לא מאמינים לי", ענה הילד. "ניסית לשרוק או לחלל בחליל?" שאל המלך (כי חבר שלו מסיפור אחר עשה עם זה רושם גדול). "זה לא עבד… שיקרתי להם יותר מדי פעמים", התוודה הילד. ושניהם שתקו קצת יחד.
"אז מה אתה מציע לעשות עכשיו?", שאל המלך. "אולי תתקרב עוד", הציע הילד. "כמה עוד אפשר להתקרב?", שאל המלך בייאוש, "אתה יודע מאיפה אני מגיע?!". "תראה מלך אהוב", אמר הילד, "אני מבין שאתה מגיע מרחוק ושאתה מלך גדול ושאני סתם ילד, אבל אנחנו הרי נמצאים בתוך משל. אז אולי במשל אתה יכול להתקרב עוד? נגיד עד הסלון. ואז כל יהודי יראה את המלך בסלון". "זה לא יבהיל אותם?" שאל המלך. "אולי", השיב הילד, "אבל אני חושב שבמקרה המסוים הזה אין תגובות לא טובות".
המלך הרהר מעט ולבסוף שאל: "ומה יהיה הנמשל?". הילד חשב קצת וענה: "כנראה אותו דבר".