כתבת 'בשבע' יצאה למסע שייט מצולם בצפון ים המלח, וגילתה תופעות טבע יפהפיות שמעידות דווקא על האסון האקולוגי שפוקד את החלק המוזנח של הימה הייחודית n את הסיור הלא שגרתי מוביל פעיל ההסברה נועם בדין, שמבקש להעלות למודעות הישראלית והבינלאומית את הצורך במציאת פתרון מיידי למה שמתרחש באזור בעל פוטנציאל התיירות הגבוה, שנמצא עדיין במחלוקת פוליטית
כביש 90 חשוך והדרך לפניי כמעט שוממה. כמה מכוניות בכל זאת חולקות איתי את הדרך בשעה הבלתי אפשרית – חמש לפנות בוקר. אני מנחשת שהן מבקשות להגיע לאילת. היעד שלי נמצא הרבה קודם, סמוך למצפה שלם. כשאני עוצרת את הרכב כבר נמצאת שם רוב הקבוצה, אוסף של אנשים שהגיעו לחוויה ייחודית של שייט בסירה על ים המלח. יש כאן שני צלמים מאזור חיפה, זוג תיירים יהודים מהולנד, עיתונאית בחופשה שהחליטה לצ'פר את בנה חובב הטבע ועוד כמה שותפים. כל המגוון הזה עומד להצטופף בסירת 12 איש עם ג'קי בן זקן, בעל הסירה, הנהג ממצפה שלם, שעושה סיורים כאלה כבר חמש שנים, ונועם בדין, יוזם הסיור, שנאבק להצלת ים המלח, ותוך כדי עושה יחסי ציבור מוצלחים למדינת ישראל ולצפון ים המלח, שטח ששוחרר גם הוא במלחמת ששת הימים.
זהירות, בולענים
אנחנו מטפסים אל הסירה, ולמרות שעומקם של המים כאן יכול להגיע ל 480 מטר, אין שום צורך לחגור חגורות הצלה. גם אם ניפול מהסירה, נצוף ולא נטבע. ג'קי מתחיל בהפלגה ואנחנו מגלים שבים המלח יש גלים והם לא תמיד נוחים. הרסס שניתז עלינו מרענן, אבל הוא גם שומני ומשאיר טעם מר על השפתיים. חוויה. הדבר הכי קרוב לאקסטרים שעשיתי בשנים האחרונות. אני מגלה את זה לעיתונאית שיושבת מימיני והיא קצת צוחקת עליי.
החוף הראשון שבו נרד הוא הנקודה הצפונית ביותר של ים המלח. לשם נגיע בדיוק כשהשמש תציץ מאחורי הסלעים. בעוד רגע כולנו נהפוך לצלמים חובבים ונתעד את הזריחה היפהפייה מעל הרי מואב. אנחנו יורדים מהסירה ונעמדים על גושי מלח מדהימים שעד לפני חצי שנה היו מכוסים במים. בדין מסביר לנו שכשהמדינה נזעקת לסייע לים המלח ומעבירה כספים לשיפור ושיפוץ, היא למעשה מזרימה אותם לחלק הדרומי, שם נמצאים בתי המלון ושם עובדים המפעלים. מבחינתו של בדין, החלק הדרומי הוא בכלל לא ים המלח, "אלה סתם בריכות אידוי. החלק הזה מנותק כבר עשרות שנים מהחלק הצפוני". בחלק הצפוני, הטבעי והחי של ים המלח, כבר כמעט לא נשארו חופים פתוחים לרחצה. מדי שנה נפערים כאן מאות בולענים ואין חברת ביטוח שמוכנה לקחת אחריות על מפעל תיירותי כלשהו. לכן ניתן לצפות באוצרות הטבע האלה רק באמצעות שייט, אין דרך אחרת להגיע לכאן.
אחרי שכולנו מצלמים את השמש העולה, את הנוף המדהים ואפילו את הקרקע שאנחנו עומדים עליה, אנחנו ממשיכים לשוט. בחוף הבא בדין יסביר על הסיבה האקולוגית-מדעית להיווצרות בולענים ואנחנו נעלה אל קרקע לא בטוחה. "עוד רגע ייפתח פה בולען", צוחק אחד הצלמים החובבים. "רוצה להעביר למישהו צוואה?" אני שואלת אותו בהתעניינות מתחשבת. הוא צוחק ואני עושה צעד אחד לא זהיר. לא, לא נבלעתי באדמה, אבל היא בהחלט נפלה 20 סנטימטר פנימה. החתך שקיבלתי כבונוס קיבל טיפול מיידי ומסור של ים המלח, מטהר הפצעים. השייט ממשיך. בדין מוציא מהתיק תמונות שצילם לפני שנה ולפני שנתיים. הוא מקפיד לצלם את אותם המקומות בדיוק, וכך לוכדת העדשה שלו את ההתייבשות המהירה והעצובה של המקום הזה. אנחנו עוברים ליד מערה קטנטנה. לפני שנתיים, מוכיחות התמונות, מי הים זרמו לתוכה. היום היא מתנשאת לגובה של שלושה מטרים מעל פני המים.
מפעלי ים המלח שואבים את המים מהחלק הצפוני, אבל זו רק שליש מהבעיה של ים המלח. המשבר האמיתי נובע מהעובדה שהירדן איננו זורם לכאן עוד. מדינת ישראל אומנם נמצאת בחזית העולמית של מיחזור מים והתפלה והמדינות האחרות נמצאות הרחק מאחור באחוזי ניצול המים שבידיהן, אבל ישראל לא חיה לעצמה. השכנה המזרחית סובלת גם היא ממחסור אדיר במים ובעוד ישראל מקדמת מתקני התפלה, ירדן לא מסוגלת להתמודד עם האתגר. לדברי בדין, לאורך הירדן שוכנות לא פחות מאלף נקודות שאיבה פיראטיות. הפתרון, אם כן, הוא הקמת תעלת ימים. תעלה שתוביל מים מים סוף לחלק הדרומי של ים המלח וגם לממלכת ירדן. השכנים ממזרח ייהנו ממפעל התפלה ענקי ובעיית המים שלהם תיפתר. כשזה יקרה, אפשר יהיה לפתוח את סכר דגניה ולהזרים בבטחה מים בנהר הירדן. אלה יגיעו לחלק הצפוני של ים המלח ויחיו אותו. הפתרון הזה נראה כמו הרעיון הטוב ביותר מבחינה אקולוגית, אבל יוכל להתרחש רק אחרי שהפרויקט, שעלותו 10 מיליארד דולר והוא עשוי להימשך עשר שנים, יסתיים. מה יקרה עד אז לים המלח, אפשר רק לנחש. המדענים מדברים על שנת 2050 כתאריך האל-חזור של ים המלח. אבל לשאלה מה הוא יאבד בדרך, מה מהמינרלים שלו, מהסגולות ומהיתרונות הייחודיים ייעלם בלי שיהיה ניתן להציל, נראה שאין תשובה.
שנות הבצורת הקשה שעוברות על מדינת ישראל גם הן מורגשות כאן. אנחנו חולפים עם הסירה ליד קיר שמעוצב כמו מדרגות, סוג של טרסות. "זה מפלס ההתייבשות", מסביר בן זקן, "שלוש המדרגות התחתונות, הגבוהות יותר, הן שלוש השנים האחרונות, היבשות במיוחד. המדרגות האחרות קטנות יותר".
היופי של הגסיסה
האבסורד של האסון האקולוגי הזה הוא היופי. ההתייבשות יוצרת תופעות יפהפיות, שנחשפות והולכות עם ירידת מפלס המים. ארובות נמוכות שבתוכן יש מים מתוקים, קירות בצבעי אפור-לבן, נטיפים, אדמות וסלעים שבוהקים כמו קרח. העין לא שבעה מהמראות והאוזן לא חדלה להתפלא. בן זקן מספר על דגים שחיים להם בשלווה בתוך הבולענים. כן, יש חיים בים המוות, אבל הוא נמצא בגסיסה מתמדת ומהירה. בדין קרא לעמותה שהקים The Dead Sea Revival Project, והוא עובד בכל כוחו להסב את תשומת הלב הישראלית והבינלאומית למה שקורה כאן, מתחת לאף של כולנו.
נעם בדין (36) הוא בנו של דוד, חוקר ופובליציסט שכבר שנים חוקר את אונר"א ואת ספרי הלימוד הפלשתיניים ומנסה להסב את תשומת הלב הבינלאומית להסתה שמתרחשת ברשות הפלשתינית. נעם קיבל בבית את ההשראה "ללכת עם האמת והלב, ולמנף את העשייה למען עם ישראל וארץ ישראל".
הסיפור של בדין ג'וניור מתחיל אחרי הצבא, אז עשה טיול ארוך מאוד למזרח, לבד. "הייתי בטיבט, הייתי באוורסט, הייתי במלזיה ובאינדונזיה, וראיתי איך אנשים משקמים את החיים שלהם אחרי צונאמי". את החוויות שלו משם הוא הציג בתערוכות צילומים בסינמטקים בארץ והקרין סרט קצר על מה שראה. "כך התחלתי עם הצילום, ככלי להבעה עצמית".
התחנה הבאה שלו הייתה שדרות, לשם הוא הגיע כסטודנט מן המניין במכללת ספיר. זה קרה שנה אחרי העקירה מגוש קטיף. החמאס הגביר אז הילוך עם ירי הקסאמים ו"אבא שלי נתן את הטלפון שלי ללשכת העיתונות הממשלתית ואמר שאני דובר אנגלית, אז אני יכול לדבר עם עיתונאים מהעולם". בדין מצא את עצמו בחזית ההסברה. "רדפתי אחרי קסאמים, דיברתי עם משלחות ובעיקר הצגתי את הפן הישראלי-אנושי בסיפור מול עזה. לא היה שום גוף ציבורי שהביא את זה". בדין הקים עמותה בשם 'שדרות מרכז תקשורת חברתית' וביקר ב 200 קמפוסים בצפון אמריקה כשהוא חמוש בתמונות, בסרטונים ובקשיים היומיומיים שאיתם מתמודדים אנשי שדרות והנגב המערבי. הוא דיבר מול נציגי האיחוד האירופי וצפון אפריקה ואפילו העיד בוועדת גולדסטון, אחרי מבצע עופרת יצוקה. הניסיון לימד אותו שבעבודה קשה ומתמדת אפשר להגיע לקהל גדול וגם להשפיע. "מיליונים גויסו לטובת שדרות והאזור. כל הנושא של מיגון מסיבי של העיר והאזור נכנס לפעולה".
המרכז פועל עד היום, ומארח מה שבדין קורא לו "תיירות ביטחונית וחינוכית". את האחריות על המרכז הוא העביר לישיבת ההסדר בעיר. בקרוב ייבנה בשדרות 'בית הגבורה' בעלות של 20 מיליון שקלים. הוא יתאר את גבורתם של בני עיירות הפיתוח, יעסוק בשאלה מי הוא גיבור וגם יוקצה בו מקום מיוחד לעמותה, שבו יינתנו כלים לתושבי המקום ולסטודנטים להסברה ולהעברת סיפור במדיה. "המסר שיוצא היום משדרות הוא מסר חברתי-לאומי אופטימי", אומר בדין, "זה משהו חזק שנותן כוח. שדרות נמצאת בתנופת פיתוח של בנייה מאסיבית, שכונות ופארקים".
"להלהיב את הצעירים"
את כל ההצלחה הזאת מתכוון בדין להעתיק לזירה היפהפייה הזאת, למרחבי ים המלח. לפני כמה שנים הוא עבר לגור בנוקדים. למרות שגדל בגוש עציון, הוא לא ממש הכיר את אזור מזרח הגוש. "נפתחו עיניי, נדהמתי ממה שיש לי כאן בגוש ההרודיון. ראיתי את הרי מואב זורחים בגוני אדום-כתום-ורוד והתאהבתי בסְפַר מדבר יהודה". הוא החל לעסוק בקידום תיירות לאזור, בעזרת הכלי שהוא אוהב ומכיר – הצילומים. לימודיו במכללה למדינאות, שהציבו אותו במגמת היזמות, הביאו אותו לעשות מיפוי של כל האטרקציות התיירותיות שיש במקום. "כששאלתי מה יש בצפון ים המלח אמרו לי שכלום, שיש מישהו ממצפה שלם שעושה שייט בסירה". בדין עלה על הסירה ונדהם מעושר הממצאים ומהנוף שנגלה לעיניו. הוא לא הפסיק לצלם וחזר הביתה עם לא פחות מ 800 תמונות. חמישה חודשים אחר כך, כשעשה את השייט עם הוריו וקבוצה קטנה מדנמרק שהכיר, נפל לו האסימון בקול נפץ גדול. "רציתי לצלם שוב את המקומות שאותם צילמתי בשייט הראשון, אבל לא הצלחתי להבין איפה אני בדיוק נמצא. לקח לי המון זמן לתפוס את אותם המקומות כי כל כך הרבה השתנה בתוך פחות מחצי שנה, מפלס המים כל כך ירד. ככה הבנתי שאנחנו מאבדים את ים המלח".
שנתיים וחצי אחר כך, יש לו ביד עשרות אלפי צילומים ועשרות סרטונים, והוא גם התחיל לתעד את השתנות ים המלח במציאות מדומה. "אני רוצה להגיע עם זה לקהל צעיר, להלהיב אותו על ים המלח". הוא מגיע למקומות שונים בעולם, מסביר על האוצרות של ים המלח ועל הסכנה האורבת לקיומו. תיירים מחו"ל, בל נשכח, מגיעים לכאן בהמונים. זו אחת האטרקציות המרכזיות של מדינת ישראל והמקום נחשב לאחד מפלאי עולם. לנוכח הבצורת הקשה שעוברת על אירופה ועל מקומות נוספים בעולם, מוצא בדין לא מעט אוזן קשבת גם בקהילה המדעית הבינלאומית. הגיליון הקודם של נשיונל ג'יאוגרפיק פרסם כתבה עליו ועל הפרויקט שלו. בדין שואף לתעד את ים המלח בכלים מדעיים כדי שאפשר יהיה לחקור את כל התופעות שמתרחשות כאן. אגב, בהיבט העולמי זו לא רק התעניינות מנומסת. מפעלי ים המלח מפיקים מינרל שמשמש רבע מהחקלאות העולמית. בעידן של כפר גלובלי, להרס של ים קטן אחד בנקודה כמעט בלתי נראית על כדור הארץ יכולה להיות השפעה על המזון של 25 אחוזים מאוכלוסיית העולם.
צפון ים המלח הוא אזור יהודה, "שטח כבוש" בפי לא מעט מדינות בעולם. "כל מי שמדבר על שתי מדינות לא שם לב שהוא מוכן לתת על מגש של כסף את פלא העולם הזה", אומר בדין. מי ששם לב, ועוד איך, הם אנשי ה BDS החרוצים. מפעל 'אהבה' שנמצא סמוך מאוד לכאן סבל מהחרמה של הקהילייה הבינלאומית, והפלשתינים דורשים את מגילות קומראן לעצמם, בטענה שהאתר ההיסטורי הזה נמצא בשטחם. בדין מספר שחבר הכנסת חיים ילין פנה לנתניהו וביקש ממנו שכל האדמות שהולכות ונחשפות מתחת לים המלח יוכרזו כאדמות מדינה, אבל נתניהו סירב והסביר כי יש לחץ מן הממשל האמריקני להימנע מכך.
מבחינת בדין, מסע ההסברה העולמי שלו הוא לא רק אקולוגי, אלא גם מסע משנה תודעה בכל הנוגע למדינת ישראל ולאזור יהודה. חוסר הידע של הקהילייה הבינלאומית, בהקשר הזה, משחק לטובתו. הוא מביא את אוצרות הטבע, את הסכנה להכחדתם ואת החוזקות של מדינת ישראל בכל הקשור למים ולהתפלה בדלת האחורית. "הממצאים, אומנות הצילום והמדיה מגיעים דבר ראשון אל הרגש שלהם. הם נחשפים לקסם שבישראל ורק אחר כך אני מוסיף להם את המידע. במשרד החוץ אמרו לי שזו הפעם הראשונה שבה מסבירים את ישראל מהפן הסביבתי. בסופו של דבר יש כאן הסברה חיובית".
מי מתעסק בענייני איכות סביבה, קיימות ואקולוגיה? בדרך כלל לא תמצאו שם גופי ימין. בדין היה מצפה לקבל אוזן קשבת אצל ח"כים מהימין לא רק בגלל הנושא הסביבתי-אקולוגי שכל אוהב ארץ ישראל צריך להתחבר אליו, אלא גם בגלל ההשלכה הפוליטית שיש לו. הוא מספר שבישיבת השדולה להצלת ים המלח בכנסת השתתפו מגוון גדול של ארגונים. "לא היה שם שום ארגון ימני או לאומי. אנשי ימין לא שמים לב שיכול להיווצר קונצנזוס גדול סביב הנושא הזה. אנחנו מדברים הרבה על ריבונות, אבל הפתרון של ים המלח הוא בדיוק זה, ריבונות בשטח. אנחנו חותרים לחיבור מחדש של נהר הירדן עם ים המלח. מה יותר ריבונות מזה?".