דיסני לקחו את הקלאסיקה הישנה של 'היפה והחיה' ועטפו אותה מחדש לסרט מרשים, שדווקא מנסה לספר לצופה על הצורך להתעלות מעל המראה החיצוני
מה יכול לרגש בסרט כמו 'היפה והחיה'? הרי הכול כבר ידוע מראש – בל המעופפת, גסטון הגבר-גבר, החיה המרתיעה, הטירה המכושפת ואפילו הרהיטים שמפטפטים בחביבות.
הגרסה המצוירת משנת 1991 הייתה קסומה כל כך שאפשר ליהנות ממנה עד היום. אז מה ראו לעצמם אולפני דיסני להפיק גרסה נוספת לאותה אגדה צרפתית, שכבר יצאה לאקרנים לפני יותר מעשור? האם זו אהבת הכסף שדרבנה את תעשיית הענק לרכב על תהילת העבר וליצור גרסה אחרת, מציאותית יותר? או שאולי רצון אמיתי לחדש את הקלסיקה הנושנה ולתת לה טוויסט מיוחד?
לדעתי עצם השאלה מה עבר במוחם של יוצרי הסרט, שאלה שרבים דנו בה עם יציאתו, פחות חשובה. מה שחשוב הוא התוצאה, והתוצאה בהחלט מרשימה ומפעימה. ההשקעה שנעשתה בגרסה המחודשת התגלתה כמשתלמת, הן לצופים והן ליוצרי הסרט.
בל בדמותה של אמה ווטסון נעימה ומעודנת, כאילו מאז ומעולם נועדה לתפקיד. גם הליהוק של גסטון מדויק. שאר הדמויות לא בולטות במשחקן, אבל כל זה לא מונע מהיופי והצבעוניות של האגדה לקום לתחייה. הרהיטים המדברים מוסיפים הומור וצבע, ובהחלט משתווים לאלו מהגרסה הישנה. לוּמייר הפמוט, שהוא גם רב המשרתים, מקסים במיוחד במבטאו הצרפתי המצחיק (שאמנם יכול היה להיות בולט יותר), וכן גם גברת תיון (שם קצת מסורבל שמגיע מתרגום לקוי) ובנה צ'יפ, שמספרים סיפור נוגע ללב על אהבת אם לבנה.
העיירה כולה מורכבת מאנשים פשוטים, אנשי פריפריה שאין להם בעולמם אלא מאפה הבוקר וריכולים שלווים שצובעים את חייהם בעניין. אבל בל, יחד עם אביה מוריס, מציגים אופציה שונה – חיים של בקשת ה"מעבר", של חלום על עתיד גדול יותר, של ניפוץ תקרת הזכוכית הבינונית והשגרתית של חיי העיירה.
'היפה והחיה' הוא, כמיטב המסורת של סרטי דיסני, גם סרט דידקטי. המסר הפשוט והבנאלי שלו הוא כמובן על כך שהקנקן לא תמיד מעיד על התוכן, ושאם נתעמק נמצא נסיך טוב לב ויפהפה בתוך כל הרפש. לא לנצח החַיה יישאר בעטיפתו המזוויעה. בעזרת אהבת אמת תחדור קרן אור אל לבו הזקן ותהפוך אותו חזרה לנסיך טוב לב ויפהפה. כביכול אומרים כאן דיסני לצופה: תתעלה מעל מראה העיניים. אם תעשה זאת טוב יהיה, ואף טמון לך אושר בלתי נדלה.
אין לזלזל במסר הזה. בעולם שלנו שהרבה בו נמדד לפי פרמטרים של יופי, עושר או כוח, הדרישה הזאת שלא ליפול לשיפוט החיצוני בהחלט נכונה ומוצדקת. עצם העובדה שהיא באה מתעשייה שבה מקדשים את אידיאל היופי (בייחוד בעולם האגדות של נסיכים ונסיכות), מוסיפה גם היא לכנות של העניין. ואולם, נשאלת כאן השאלה האם אידיאל הקנקן המתעתע היה רלוונטי אם מדובר היה בגיבור שנדרש לראות מעבר לפרצופה המכוער של המפלצת, או שדרישה זו בכוונה מיועדת לנשים? מה קורה עם החיה הייתה נקבה והיה מתבצע פה היפוך תפקידים? האם רק נשים מסוגלות לראיית עומק שכזאת מעבר למראה החיצוני? אין ספק שזוהי קושיה מעוררת עניין.
אבל 'היפה והחיה' הוא לא רק סרט על יופי ועל כוחו המתעתע. בצפייה חוזרת בקלאסיקת הילדים אפשר למצוא עוד המון מסרים חשובים ומספקי השראה: האומץ להיות שונה ולהסתכן בלהיות בלתי-מקובל (אביה המוזר והרגיש של בל), אידיאל הגבר הגברי (גסטון) מול היכולת לגלות רוך במעטה של חיה, שבריריות החיים (פרח הוורד שעלעליו צונחים), ואחרון אחרון חביב – ההתלהבות שבהכנסת אורחים (השיר המהנה ביותר בסרט).
'היפה והחיה' הוא סרט מהנה ומרגש שאפשר לצפות בו שוב ושוב. השירים האלמותיים מופיעים גם כאן ומחזירים את הצופה לזמנים אחרים, תמימים יותר. דיסני עשו בחוכמה כשהוציאו גרסה מיוחדת ומעניינת שבוודאי אפשר לראות בה מתמודדת ראויה לקלאסיקה מהעשור הקודם.