עוף מכובס ואורז, פוליטיקאים נכנסים ויוצאים מהכלא, החרדים מכופפים את כולם ופצמ"רים נופלים ברמת הגולן. או כמו שקוראים לזה אצלנו: שגרה
הישראלי הממוצע קם לו בבוקר שטוף שמש של ראשית חודש תמוז וקורא ששר האוצר, שר החינוך ושר התחבורה יוצאים בקריאה נרגשת למען שחרורו המוקדם של ראש הממשלה לשעבר שיושב בכלא על קבלת שוחד, הפרת אמונים וזלזול בשולה זקן. אהוד אולמרט סבל מספיק, אומרים השרים וגם המון עיתונאים ואנשי ציבור במקהלה הרמונית מופלאה. הוא עשה המון למען עם ישראל ומאכערים ירושלמים, וחוץ מזה כולם לוקחים שוחד והוא הרי מביע חרטה כנה מעומק לבו על כך שהצליחו לתפוס אותו. צודקים, אומר לעצמו הישראלי הממוצע. לא יפה שהפיצו תמונה שלו מבית החולים אוכל עוף מכובס עם אורז כדי שהישראלי הממוצע יראה ויגיד שלא יפה שהפיצו אותה, ושהגיע כבר הזמן לשלוח אותו לתוכנית לשיקום אסירים בבית ידיעות אחרונות ובאולפני הטלוויזיה.
בעיתון שואלים איך זה שאולמרט בכלא וביבי לא, ומה קורה עם החקירות של שרה, ודרעי, וחיים כץ, ולמה שרת המשפטים מתערבת בחקירות של שוברים שתיקה ומתי יתפסו גם אותה. מושחתים פה כולם, צריך להכניס אותם לכלא ולא לרחם עליהם לעולם, ממלמל הישראלי הממוצע והופך דף בעיתון. כתוב שם שאליעזר פישמן חייב לציבור יותר מארבעה מיליארד שקל, אבל הבנקים ויתרו לו על יותר מ‑80 אחוזים. כולם גנבים, דופק הישראלי על השולחן, צריך להכניס לכלא את פישמן ואת הבנקים ולשחרר אותם רק אחרי שהם יצטלמו עם עוף מכובס ואורז.
החרדים ניצחו במשבר השבת. החרדים ביטלו את מתווה הכותל. החרדים דורשים שרק הם יוכלו לגייר, לגייס, לכייס. חרדים שוב רגמו באבנים חיילים בשכונת מאה שערים. שיעיפו אותם מהממשלה, זועם הישראלי הממוצע. בלי החרדים אין ממשלה, כותב מישהו במאמר פרשנות. אז שיקימו ממשלה אחרת, לא אכפת לי עם מי, הוא מסנן. עם בוז'י, עם יאיר, עם ציפי, עם החרדים. חייבים, כי בלעדיהם אין ממשלה.
כותרת אדומה זועקת שיהדות ארצות הברית זועמת. כותרת שחורה מאיימת שיהדות ארצות הברית נעלמת. ידיעה צהובה מספרת מה גל גדות אכלה לצהריים בארצות הברית. מדינות ערב מחרימות את גל גדות. שתי גדות לירדן, בזו לא בונים ובזו גם כן. טוב מאוד שלא בונים, חושב הישראלי הממוצע, אסור לעצבן את האמריקאים. מחירי הדיור שוב עלו. למה לא בונים פה, איזו ממשלה רופסת. מזל שלפחות שר האוצר עושה משהו. כותב פוסטים בעד אולמרט, למשל.
טודו-בום
הנכים שוב מפגינים בזעם. צודקים. שר האוצר אומר שאי אפשר להעלות את הקצבאות כי זה יגרום לתוהו ובוהו כלכלי. צודק. הרופאים המתפטרים מהדסה אומרים שמשרד הבריאות מסכן את חיי החולים. צודקים. משרד הבריאות אומר שהוא מוכן לתת לרופאים כל מה שהם רוצים אבל הם לא מוכנים לחזור. צודק. הנכים קושרים את עצמם בכניסה לנתב"ג. צודקים. שר האוצר מעלה את הקצבאות. בצדק.
האיראנים מקימים בגבול הסורי פלוגות של חיזבאללה. פצצות מרגמה נופלות ברמת הגולן. צה"ל משיב אש. הסורים מאיימים. האמריקאים מפילים מזל"ט איראני. טראמפ הזה גאון, אני אומר לכם. האקרים רוסים שוב משביתים את האינטרנט. טראמפ הזה אידיוט, מה הוא מתעסק עם פוטין. הגזרה הצפונית מתחממת. אהוד ברק רוצה להיות ראש הממשלה. גם ציפי לבני. טוב, עם הצלחה לא מתווכחים. אגב, מה עם אולמרט? למה לא שומעים עליו בזמן האחרון?
הישראלי הממוצע מפהק ולוקח עוד שלוק מהקפה. סתם עוד יום שגרתי, הוא מזמזם לעצמו, הכול בסדר, טודו-בום. רק למה, למען השם, למה אף אחד לא עושה שום דבר נגד החום?!
כלבלב, סוף
בזמן שבקי, הכלבלב שפרץ אל חיינו ללא התראה, מתאקלם בביתנו ואוכל מכל הבא לרגל, המשכנו לחפש את הבעלים החוקיים שלו. היו לנו שני מספרי טלפון – אחד שלא היה מחובר, ואחד שאף פעם לא ענו בו. מה עובר על האנשים האלה, תהינו. ככה הם מפקירים את הכלב שלהם בידי משפחה שהחיות היחידות שנכנסו אי פעם לביתה הן ג'וקים, נמלים ויתושים, וגם אותם אנחנו תמיד מנסים להרוג?
"אולי", הביעו הילדים תקווה, "אולי בקי ברח מהם כי הם התעללו בו".
ברור שהם התעללו בו, אחרת הוא לא היה בורח. הם עד כדי כך התעמרו בו שהם האכילו אותו, השקו אותו, חיסנו אותו וגם קראו לו סימבה. למרות שמספיק להסתכל עליו ועל עיניו הקטנות והחכמות כדי להבין שהוא בכלל לא סימבה, הוא בקי. אבל זה עדיין לא מסביר למה הוא כבר חמישה ימים אצלנו, ואצלם עדיין אף אחד לא עונה לטלפון.
"אולי הם ירדו מהארץ", אמרו הילדים.
"אולי הם התחרדו", העליתי סברה, "ואמרו להם שלא יקבלו אותם לתלמוד תורה אם יהיה להם כלב בבית".
הילדים הביטו בי בחוסר אמון מסויג. הכלב הזה, אמרו עיניהם, ישב כל ליל שבועות ולמד. איזה תלמוד תורה לא ירצה אותו?
הגענו לפרשת דרכים. או שמוצאים את הבעלים ומחזירים את הכלב, או שרושמים אותו במרשם האוכלוסין ומוציאים לו תעודת זהות ביומטרית. תאמינו לי, כלב מי שמרשה לעצמו להסתבך עם הרשויות.
"מחר", אמרנו, "ניקח אותו לכתובת הרשומה בשבב שלו. אם הם לא ירצו אותו, נאמץ אותו באופן רשמי. אם הם כן ירצו אותו…"
"הם לא ירצו", אמרו הילדים.
"ואם כן?"
"גם אם כן, אז לא".
למחרת ארזנו את בקי ואת הילדים ונסענו לכתובת של הבעלים. בקי לא הראה שום סימנים של התרגשות למראה שכונת ילדותו, מה שהגביר את המתח, התקווה והעצבים. יצאנו מהמכונית, נכנסנו לחצר ודפקנו על הדלת. שתי ילדות פתחו אותה, ובקי, הבוגד הקטן הזה, זינק לזרועותיהן וליקק בחדווה את פניהן.
"סימבה!", צעקו הילדות באושר, "חזרת!"
רצינו להגיד שהוא דווקא לא חזר בכוחות עצמו, אבל הן כבר נעלמו יחד איתו במעבה הבית, משאירות אותנו בחוץ עם מחשבות נוגות ועיניים לחות. בגלל מזג האוויר, לא מדמעות.
"בכלל לא קוראים לו סימבה", רטנו הילדים כשהתרחקנו משם, "הוא בקי, וככה הוא יישאר בלבנו לנצח".
הם שאלו אם יש סיכוי שנביא הביתה כלב אחר. אמרנו שנחשוב על זה, שפירושו בקודים המשפחתיים שלנו "לעולם לא". בינתיים גם התנחלה לנו על אדן החלון יונה קטנה (בעצם צוצלת) והטילה שתי ביצים לבנות. אנחנו שוקלים לרשום אותה במרשם האוכלוסין, אם כי הילדים אומרים שיונה זה לא תחליף לכלב. הם טועים, כמובן. אותה לפחות לא צריך להוציא פעמיים ביום.