אני בטוח שברכה זוממת משהו. אף פעם היא לא הייתה כל כך מנומסת. פתאום היא אומרת תודה לכל אחד, ומקפידה להחמיא. היחס הזה בולט בעיקר כלפי אבא ואמא. אני מנחש שהיא מכינה את השטח לקראת איזו בקשה. בטח היא רוצה מחשב חדש או אולי נמאס לה שהמיטה שלה חורקת. אז אני עוקב אחריה. בבוקר אפילו תפסתי אותה על חם כשהיא נתנה לאמא חיבוק! בטח קרה משהו מאוד רציני.
"ארנון, איך התארגנת מהר לבית ספר! כל הכבוד לך!" שמעתי מאחוריי את קולה של ברכה והסתובבתי מיד. היא עמדה בפתח החדר שלה, מחייכת חיוך רחב ובידיה הילקוט שלה. טוב, משהו פה ממש מוזר. "ברכה!" אני שומע את עצמי כמעט צועק עליה, "מה קרה לך?! מה את רוצה?" החיוך שלה דעך מיד, לרגע היא נראית פגועה, אחר כך נבוכה. "ככה לא מתייחסים למי שמחמיא לך. אתה יכול פשוט להגיד תודה", היא אמרה, קולה שקט. עכשיו תורי להיות נבוך. היא צודקת. לא עניתי לה יפה, אבל אני מוכרח להבין את הנחמדות המוזרה הזאת שנחתה עליה. לכן הסברתי את עצמי, וביקשתי שתסביר מה הפך אותה פתאום למחמיאה שכזו, ומה היא מתכננת לבקש.
"בוא", אמרה ברכה, וגררה אותי לתוך החדר שלה. "מה אתה רואה?"
הסתכלתי בעניין על החדר. הוא נראה כרגיל. כלומר, מסודר יותר, אבל לא נראה שחסר בו משהו. אולי היא רוצה כורסה קטנה? עכשיו שאין חפצים על הרצפה בהחלט נראה שליד השטיח יש מקום לרהיט חמוד…
"כמו כולם. לא שמת לב", אמרה ברכה, והוסיפה: "סידרתי את החדר. לקח לי כמעט יום שלם! ניקיתי את המדפים, שאבתי את השטיח, אפילו קיפלתי מחדש את כל הבגדים באופן מסודר בארון. כשסיימתי חיכיתי למחמאה. לתודה. כלום. אף אחד לא התייחס. בהתחלה כעסתי ונעלבתי. אמא לא טרחה להגיב בכלל. ישבתי מלאת מחשבות של רוגז בחדר. אפילו חשבתי לבלגן אותו חזרה. סתם, כדי להכעיס. אבל אז הבנתי שמי שהכי מרוויח מהסדר בחדר – זו אני, ולא רציתי להרוס את זה".
הרמתי אליה מבט, והסתכלתי שוב על החדר שלה. באמת שהכול היה נקי ויפה ומסודר. כיף לה שהחדר שלה נעים כל כך, אבל למה היא מצפה שמישהו יודה לה על כך שהיא סידרה את הבלגן של עצמה?! לפני שהספקתי להגיד לה מה אני חושב, היא אמרה: "כולנו צמאים ליחס חם, למחמאה, למילה טובה. וטרחתי כל כך הרבה בסידור החדר, שממש הייתי זקוקה לחיזוק, ואז קיבלתי את המסרון הזה", אמרה ברכה והגישה לי את הטלפון הסלולרי שלה. על המסך זהרו המילים "לפני שבוע התבאסנו על הבצורת? דאגנו? ביקשנו? אפילו קצת התלוננו? אז עכשיו הגיע הזמן לפרגן: מודים אנחנו לך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו…" הרמתי אליה מבט שואל. מה הקשר בין הגשם לבין החדר שלה לבין הנחמדות הזאת שנחתה עליה?
"זוכר שהשתתפנו בתפילה ההמונית שהייתה לגשם? למה אין תפילה המונית של אמירת תודה? למה קל להתלונן ולבקש אבל כולנו שוכחים לתת מחמאה כשצריך? אבא ואמא כל היום נותנים ומסדרים בשבילנו. אנחנו שוכחים להתייחס לזה", ברכה סיכמה, והתבוננה בשעון. "כדאי שנמהר, אחרת נאחר להסעה". רגע לפני שרצנו לתחנה, היא דחפה ליד שלי פתק. הייתה זו ברכת ההודיה על הגשמים. כשעמדנו מתנשפים בתחנה הסתכלתי עליה בחיוך. "ברכה, החדר שלך באמת נראה מצוין. כל הכבוד שעבדת וסידרת ככה". ברכה הסתכלה עליי, מחייכת חזרה, ותוך שהיא נותנת לי חיבוק היא לחשה: "תודה רבה".