פעם אחת היה לץ. והוא אהב קהל אחד קטן. וכל יום הקהל היה בא לאולם ליהנות מהבדיחות של הלץ כדי להשתחרר קצת משגרת חייו המעיקה. הלץ היה מחליק על בננה בלתי נראית, מעמיד פנים שהוא מתנגש בעמוד ועושה חיקויים מוגזמים של חיות משק. הקהל צחק מהלץ מאוד מאוד. והלץ היה מאושר.
אך הזמן חלף לו והקהל הלך וגדל, הלך והתפתח. ויום אחד כשהגיע הקהל אל הלץ, אמר לו: "אני יותר מדי גדול כדי לצחוק מפנטומימה מופרעת וחיקויים מופרכים. אני רוצה הומור מחוכם יותר, מתקדם יותר ומאתגר יותר". אז הלץ כתב מערכונים חכמים מלאים ברבדים והקבלות, וביצע אותם עם ניואנסים דקים ורמזים סאטיריים חדים כתער. הקהל צחק מהלץ מאוד מאוד. והלץ היה מאושר.
אבל יום אחד הקהל הלך ולא חזר הרבה זמן, והלץ היה עצוב. ואז יום אחד הקהל חזר והלץ כמעט התפוצץ מרוב שמחה ואמר: "בוא קהל יקר, כתבתי מערכון שנון על שתי תולעים שרוצות לחזור לחסה גוש קטיף. הבנת? זה גאוני כי כאילו פינו אותן מגוש קטיף ועכשיו הן רוצות לשוב לשם. אתה מבין, קהל? זה עובד בכמה רמות!".
אבל הקהל לא התרשם. "אני יותר מדי גדול כדי לצחוק ממערכונים מטופשים כאלה. חוץ מזה שנמאס כבר מכל ההקבלות הללו שרק בורחות מהמציאות הקשה. אני מחפש לץ שמדבר על החיים עצמם. לץ שהוא פילוסוף, שיש לו מה להגיד על המצב האנושי, על בדידות, זוגיות, גזענות, אפליה ומוות", הסביר הקהל, "ואני רוצה כמובן שכל זה יהיה מצחיק ומוגש מזווית מקורית ומעוררת מחשבה".
"אין לי חומרים כאלה בשלוף", אמר הלץ המסכן שרק רצה להצחיק שוב את הקהל, "אבל תן לי כמה ימים". הלץ התכנס בתוך עצמו וחצב ממעמקי נפשו את התובנות הכי עמוקות שהיה יכול לחשוב עליהן. הוא ניסח בזהירות מחשבות בהירות על מה היה קורה לו היו חורטים על מצבה גם את תכונותיו הפחות מרשימות של הנפטר, ולמה זה דווקא היה יכול להיות דבר יפה ("פ"נ שמעון גורלשטיין, עזר לזולת, נתן בסתר, לא ידע לעשות אפצ'י בשקט"). הוא חיבר פסקה שלמה על מה היה קורה אם ההלכה הייתה קובעת שכדי להיות רווק צריך לעבור טקס יהודי, ואיך זה היה משפיע על ההסתכלות של החברה על רווקים (על ההזמנה היה כתוב "הנכם מוזמנים לשמחת בדידותו של בדדאל גלמודיאן", וכל הדודות היו אומרות "ברוך השם! בדדאל של לאה סוף סוף התרווק!"). הלץ הזמין את הקהל לשעה של סטנדאפ מורבידי עמוק, מייאש ומשמח, והקהל צחק מהלץ מאוד מאוד. והלץ היה מאושר.
אבל הקהל שוב הלך ולא חזר במשך הרבה זמן. וכשהוא חזר הלץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא, קהל", הוא לחש, "יש לי שעה וחצי של חומרים חדשים על הנפש וחלקיה".
"אני יותר מדי גדול בשביל ההומור העאלק עמוק הזה. מיציתי. חוץ מזה שאני לא בא למופע כדי לחשוב כל כך הרבה. עברתי כבר המון. אני לא קהל קטן. אני פרופסורים ומהנדסים ומורים ורופאים. אני לא מתרשם כבר מכל הפילוסופיה הזאת. תביא משהו אחר".
הלץ היה נבוך. "אבל כבר נתתי לך את כל ההומור שהיה לי. את כל הנונסנס והסלפסטיק, את המערכונים החכמים וההקבלות המרובדות, את המונולוגים האישיים מלאי התובנות. לא נשאר לי כלום. אני סתם לץ זקן. אני מצטער".
"אני לא צריך הרבה עכשיו", הסביר הקהל בשקט, "רק משהו פשוט שאפשר לצחוק עליו".
"אם כך", אמר הלץ, והנמיך את עצמו כמה שרק הצליח, "צחק עליי".
"עליך?".
"כן כן, עליי. תראה אותך. אתה פרופסורים ומהנדסים ומורים ורופאים, ואני סתם לץ טיפשי וקשיש שמנסה להצחיק אותך כבר הרבה יותר מדי זמן. צחק עליי".
הקהל ראה את הפוטנציאל הקומי שבהצעה, כי באמת ללץ הזה לא היה תואר בשום דבר, אבל לא היה נעים לקהל לצחוק כך על הלץ.
אבל הלץ אמר "זה בסדר", אז הקהל צחק על הלץ, וצחוקו המתגלגל נישא ברחבי האולם כאילו היה אותו קהל קטן מפעם.
והלץ היה מאושר.