בדיקה ביטחונית של העולים להר הבית הכרחית לא רק כדי למנוע פיגועים, אלא כדי לבטא את העובדה שישראל היא הריבונית בהר אשר קודש על ידי היהדות, והיא שקובעת את הכללים הנהוגים בו
1. בין אם התכוונה הממשלה לכך מלכתחילה ובין אם לא, מכשירי המגנומטר שהוצבו השבוע בשערי הר הבית הפכו לגורם שמסמל את ריבונותה של ישראל בהר. לכן, למרות המחאה האלימה והלחצים הבינלאומיים, אסור לישראל לחזור בה מההחלטה שהתקבלה בעקבות רצח שני השוטרים בסוף השבוע שעבר. בדיקת המתפללים המוסלמים חיונית כדי למנוע מעשי רצח נוספים, אבל לא פחות מכך היא דרושה כדי להבהיר שישראל לא ויתרה על שליטתה וריבונותה במקום הקדוש. הסרת מכשירי הבדיקה הביטחונית כעת תהיה כרסום משמעותי נוסף במעט שעוד נותר מהצהרתו ההיסטורית של המח"ט מוטה גור "הר הבית בידינו".
2. למה מתכוונים הערבים כשהם טוענים שהבדיקה בדרך אל התפילה היא השפלה? האם הטענה איננה מגוחכת לאור העובדה שגם המתפללים היהודים בכותל, ולהבדיל גם המתפללים המוסלמים במכה, עוברים בדיקה ביטחונית בכניסתם למקום?
ובכן, למרות הדמיון החיצוני, זה לא ממש אותו דבר. היהודים שמתפללים בכותל והמוסלמים שעולים למכה מקבלים את הבדיקה הביטחונית בהבנה, משום שהם מבינים שאמצעי הביטחון נועדו להגן עליהם. כולנו נבדקים בכניסה לכותל, כדי שלא יסתנן בינינו מחבל שמבקש לפגוע בנו. לעומת זאת, על הבאים בשערי הר הבית אין מי שמאיים. מלבד מקרים חריגים ונדירים, הערבים אינם יעד להתקפות טרור. הבדיקה לא נועדה להגן עליהם, היא נועדה להגן מפניהם. ואם הם מרגישים מושפלים מכך, כדאי שיפשפשו במעשיהם וישאלו את עצמם מדוע הם נתפסים כמי שנשקף ממנו איום של טרור.
3. אבל בלב הטענה להשפלה מבעבע משהו אחר. בעיני ההנהגה הלאומנית והדתית של המאבק האסלאמי-פלשתיני, הר הבית הוא טריטוריה ערבית-מוסלמית. לא רק שהם לא מכירים פורמלית בריבונות ישראל בירושלים בכלל ובהר הבית במיוחד, הם גם באמת חווים שם תחושה של שליטה וריבונות ערבית. כי ממשלות ישראל עשו ועושות לא מעט דברים שמחזקים את הרושם שהריבון האמיתי בהר הוא הווקף. כוחות משטרה ומג"ב אמנם נמצאים שם, אבל ההתנהלות שלהם איננה ריבונית אלא ביטחונית מסכלת, בדומה לנוכחות צה"ל ביו"ש שנועדה רק להבטיח את הביטחון ואיננה מבטאת ריבונות.
4. הפעילות הצבאית של ישראל ביו"ש מוגדרת על ידי האליטה המשפטית שלנו "תפיסה לוחמתית" – הגדרה מעודנת למה שהשמאל קורא "הכיבוש". בירושלים המאוחדת ישראל אמנם החילה את ריבונותה, אך איננה מתנהגת כריבון. דגל ישראל לא מתנוסס בהר. רק מוסלמים נהנים שם מחופש פולחן, בעוד ליהודים הדתיים שעולים לשם בטהרה לא מתאפשר אפילו מלמול של פסוקים – שלא לדבר על אפשרות להשתחוות או להתפלל תפילה של ממש. הבדיקה הביטחונית שעובר כל יהודי שבא בשער המוגרבים היא כסף קטן לעומת ההשפלות שמצפות לו מידיהם של נציגי הווקף שמלווים אותו על ההר, ומידי שוטרי משטרת ישראל שמשליטים את הכללים שהכתיב הצד המוסלמי.
ועוד לא דיברנו על כך שבמהלך השנים הוואקף המוסלמי מנהל בהר פרויקטים של בנייה בלתי חוקית, תוך שהוא פוגע והורס שכיות חמדה ארכיאולוגיות שמשמרות את זכר העבר ההיסטורי בהר שהתקדש על ידי היהדות הרבה לפני שאומץ בגזלה על ידי האסלאם. ועוד לא דיברנו על ההחלטה האומללה להעניק לממשלה זרה, ממשלת ירדן, מעמד חוקי בהר במסגרת הסכם השלום שנחתם עם המלך חוסיין. בעקבות זאת רואה הממלכה ההאשמית את עצמה כמי שזכאית להתערב בכל החלטה ויכולה להטיל וטו אפילו על בניית מעבר למען העולים להר דרך שער המוגרבים, לאחר שהקרקע באזור התרועעה והמעבר הפך למסוכן.
5. כל זה יוצר את התחושה שלמרות הריבונות החוקית הפורמלית, בפועל גם הר הבית מוחזק בידינו רק ב"תפיסה לוחמתית". הערבים רואים את עצמם כאדוני ההר, ולכן כשישראל מופיעה לפתע כמי שמכתיבה כללים באופן חד צדדי, מציבה מחסומים וקובעת מי ייכנס ומי לא, אין פלא שהם מרגישים מושפלים. לא הכבוד האישי שלהם מושפל, כי אין באמת השפלה אישית בבדיקה ביטחונית. הכבוד הלאומני שלהם מושפל, כי לפתע הם מרגישים שישראל לא רק מצהירה אלא באמת משליטה את ריבונותה על הר הבית ואל-אקצא. זוהי תחושת ההשפלה שהם מדברים עליה. זה מה שמרתיח את דמם ומלבה את יצר האלימות שלהם.
6. ייתכן שאפשר להשיג שקט זמני בהר הבית על ידי הסרת המגנומטר. לצערנו ולבושתנו, פיגוע שבו נהרגים שני שוטרים הוא מחיר שכבר ספגנו בעבר בלי להגיב בצעדים מרחיקי לכת ומעוררי זעם. אבל לטווח הארוך, מה שקורה בהר הבית משליך על כל חזית המלחמה בטרור האסלאמי. כי רוח הג'יהאד נכנעת רק לשפת העוצמה והסמכות.
המגנומטר חייב להישאר, לא רק כדי לשמור על חיי השוטרים בהר, אלא בעיקר כדי לשכך ולדכא את רוח הג'יהאד שמשלהבת את הדמיון ומחזקת את תקוות הניצחון האסלאמי. כמו במקרה של דאע"ש, בסופו של דבר צפויה להם תבוסה, אבל אשליית הניצחון מפיחה בכוחות הטבח האכזריים רוח לחימה שעולה במחיר דמים כבד. אם אנחנו לא מעוניינים שעוד רבים מערביי ישראל יצטרפו לאותם מחבלים רוצחים מאום אל-פאחם, יש לעמוד על כך שהמאבק נגד הסחף הג'יהאדיסטי שנפתח בשערי הר הבית יסתיים בניצחון ולא בהתקפלות. הגיע הזמן לגלות ריבונות, לפרק את חבית חומר הנפץ, להוכיח שעברו הזמנים שבהם קריאת ההסתה "אל-אקצא בסכנה" תורגמה לקריאת הקרב "איטבח אל-יהוד".
שערי תשובה
במוסף 'אתנחתא' בגיליון זה מתראיינת קצינה לשעבר בצה"ל שנשלחה עם כוחות הגירוש לפני 12 שנים כדי להוציא את תושבי גוש קטיף מבתיהם. היא באה מרקע של בית חילוני ודעות שמאלניות, אבל המצוקה המצפונית והנפשית שאליה נקלעה במהלך הגירוש ולאחריו הובילה אותה לחזרה בתשובה, לחיי תורה ומצוות ולהקמת משפחה דתית ותורנית. למרות היותה צעירה שהתחנכה על דרך אחרת, היא מרגישה צורך ליצור קשר עם נפגעי הגירוש ולבקש מהם סליחה.
מי שהייתה בורג קטן במעשה הגירוש יכולה לשמש דוגמה ומופת למי שהיו מוביליו. יש ביניהם מי שבאו מקרב הציבור הדתי-לאומי, ולאחר פרישתם מצה"ל מבקשים לזכות בתמיכתו ולהשתלב בהנהגתו הפוליטית. במסגרת מאמצים אלו נשמעות זמירות עריבות של דעות ציוניות ואקטיביסטיות, שנתמכות בסמכותם הביטחונית של בעלי דרגה צבאית בכירה. ויש בינינו מי שנוטים לשכוח את העבר ולאפשר למובילי הגירוש להפוך לדוברים בולטים בשיח הפנימי של המחנה האמוני, ואולי אף לראות בהם בעלי תשובה שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד במחיצתם.
אבל תשובה שלמה חייבת להכיל לא רק את שינוי העמדה וההתנהגות בהווה, אלא גם חרטה כנה והכאה על חטאי העבר. כל עוד לא נשמעה חרטה ברורה ובקשת סליחה מהנפגעים, אין מקום למחול על פשעי העבר, וגם יש לחשוד שהזמירות הנעימות המושמעות בהווה נאמרות מתוך מטרה תועלתנית.
הבלבול וחילוקי הדעות הפנימיים ביחס לחובה המצפונית וההלכתית לא למלא את פקודת הגירוש, יכולים אולי להצדיק יחס סלחני כלפי מי שמילא את פקודת הגירוש כמי שכפאו שד. הם לא יכולים לגונן על מי שביצעו את המשימה תוך גילוי הזדהות עמה, על מי שהתעמרו במגורשים יותר מהמינימום הנדרש, או על מי שרדפו והענישו בחומרה יתרה את אותם חיילי צה"ל שהיו מוסריים מהם וסירבו לקחת חלק בפשע. תשובתם של אלה, אם ברצונם לכפר על העבר ולהשתלב בהנהגת הציבור, חייבת להכיל גם חרטה ברורה ובקשת סליחה.