סיפור חסידי מודרני על פרישתו של הטניסאי דודי סלע באמצע משחק בגלל קדושת יום הכיפורים | תגובה הולמת להיעדרות השופטים מהטקס בגוש עציון | את מי משרת קמפיין הרשת נגד השירות הלאומי
דודי סלע הוא טניסאי ישראלי שגופו לא גדול אבל הלב שלו ענק. על הנתונים הפיזיים הנחותים שלו הוא מחפה בכישורים טכניים ובעיקר ביכולת מנטלית גבוהה. הוא לוחם אמיתי שנותן את נשמתו על המגרש, נאבק על כל נקודה וכך מצליח להגיע להישגים נאים. כבר שנים הוא הטניסאי מספר 1 בישראל, ובדירוג העולמי הוא ממוקם בין מאה הטניסאים הטובים בעולם.
כמו כל טניסאי מקצועי, דודי סלע מתפרנס מהישגיו בטורנירים שמתקיימים לאורך השנה בכל רחבי העולם. ככל שהטורניר חשוב יותר וככל שהטניסאי מעפיל לשלב גבוה יותר, כך הפרס הכספי שבו הוא זוכה שמן יותר. סלע זכה ביותר מ‑20 תארים בקריירה המקצוענית שלו, אבל כולם בתחרויות מהדרג השני. הישג השיא שלו בטורנירים החשובים יותר, המכונים ‘גרנד סלאם’, היה העפלה לשלב שמינית הגמר.
בערב יום הכיפורים האחרון קרה לדודי סלע מה שקורה לא אחת לספורטאים ישראלים שמתמודדים במסגרות בינלאומיות. בטורניר שהתקיים בסין הוא העפיל לשלב רבע הגמר, אבל המשחק שלו מול יריב מאוקראינה נקבע לליל יום הכיפורים, לאחר כניסת הצום. לחצים שהפעילו ראשי ענף הטניס בארץ השיגו הצלחה חלקית. המשחק הוקדם לשעה סמוכה לתחילת הצום.
בזמן הקצר שבין תחילת המשחק עד לכניסת הצום עוד היה סלע יכול להספיק לנצח (או להפסיד) בשתי מערכות. אבל הוא הפסיד במערכה הראשונה, בשנייה ניצח והשווה את התוצאה, ואז, דקות ספורות לאחר תחילת המערכה השלישית והמכריעה, הודיע לשופט שהוא פורש. יריבו העפיל לחצי הגמר, וסלע ויתר על הסיכוי לנצח ולזכות בתשלום נאה ובהתקדמות בדירוג העולמי, כדי שלא לחלל את קדושת היום.
בפוסט שפרסם בפייסבוק כתב בתסכול אחיו של הטניסאי: “דודי לא אדם מאמין, ואספר לכם פה שהוא לא נוהג לצום ביום כיפור. לראשונה בקריירה המפוארת שלו, דודי נאלץ לקבל החלטה קשה מנשוא שהמחיר שלה בא לידי ביטוי בדירוג ATP ובעשרות אלפי דולרים שהפסיד. הוא לא היה חייב לפרוש… הוא עשה זאת אך ורק בגלל שהוא מכבד את יום כיפור ואת המדינה שאת דגלה הוא מייצג בכל עת שהוא נקרא לדגל”.
אינני יודע אם אחיו של דודי סלע מבטא באופן מדויק את יחסו ליום הכיפורים. אבל גם אם אכן הוא פרש מהמשחק ומהטורניר רק מתוך כבוד לעמו ולמדינתו שיום הכיפורים מקודש בעיניהם, גם בכך יש מעלה גדולה. אילו רבי לוי יצחק מברדיטשב היה חי בדורנו, לא מן הנמנע שבעיני רוחו ובדמיונו, רגע לפני תפילת נעילה, הוא היה נוטל את מחבט הטניס של דודי סלע, מניף אותו, חובט בעוצמה רבה ומעיף את תפילותיהם של ישראל מעלה מעלה, אל השמיים.
יחס גורר יחס
ההתנהגות המבזה של נשיאת בית המשפט העליון בפרשת הטקס הממלכתי בגוש עציון, כמו גם שיתוף הפעולה של חבריה לבית המשפט במעשה או בשתיקה, היא עוד הוכחה לכך שאין ברירה אלא להפוך את השולחן. מרים נאור ועמיתיה יורקים כל הזמן על הבוחר הישראלי ועל נבחריו, ומסרבים לקבל את הכרעתם הדמוקרטית. הם מבטלים שוב ושוב חוקים שחוקקה הכנסת, מתערבים ללא סמכות בהחלטות ממשלה, ועכשיו גם מחליטים מתי טקס הוא ממלכתי ומתי לא בא להם לשלוח אליו נציגות ולכן הוא לא באמת ממלכתי. הגיע הזמן להפסיק לדמיין שמה שמרטיב אותנו זה גשם. שרת המשפטים איילת שקד עומדת בחוד החנית של המאבק הזה, והיא צריכה להעביר פאזה. אי אפשר להתקדם בהדרגה, כי אחרי כל צעד קדימה שמושג במאמץ סיזיפי, הממסד המשפטי מחזיר אותנו שני צעדים אחורה. וכדי שיהיה ברור שהמצב גרוע ודורש שינוי, צריך קודם כול לחולל אווירת משבר.
כבר נכתב כאן בעבר על הצעדים המשמעותיים הנדרשים כדי להביא לתיקון המצב, כמו חקיקת פיסקת ההתגברות ושינוי מהיר ודרמטי של הרכב בית המשפט העליון. אבל חלק מהעניין זה גם הסרת כפפות בהיבט של היחס המלא בהדרת כבוד שבית המשפט העליון זוכה לו. אם השופטים לא מכבדים את נבחרי הציבור, גם היחס המכבד כלפיהם לא צריך להיות כתמול שלשום.
זה אומר למשל שאם מרים נאור החליטה שבית המשפט בנשיאותה לא יכבד את הטקס הממלכתי בגוש עציון בנציג מטעמו, אז גם שרת המשפטים ממש לא חייבת לכבד בנוכחותה את הטקס שייערך בקרוב למרים נאור לרגל פרישתה מתפקידה. יחס גורר יחס. היעדרות של שקד מהטקס תהפוך לנושא המרכזי בשיחת היום, ותמחיש היטב את מחאת הציבור כלפי התנהלותה האקטיביסטית והדורסנית של נאור לאורך תקופת כהונתה.
אם תחליט לאמץ את העצה הזאת, שקד יכולה לבחור בין שתי חלופות. היא תוכל להצהיר בגלוי שלא באה לכבד את נאור משום שהנשיאה היוצאת נהגה חוסר כבוד בממשלה ובכנסת. היא תוכל להסביר שאם הטקס הממלכתי לציון חמישים שנות התיישבות הוא פוליטי ושנוי במחלוקת, אז גם בית המשפט העליון בראשותה של נאור הוא פוליטי ושנוי במחלוקת באותה מידה. זו האופציה העדיפה. אך אם התנגשות גלויה ומוצהרת שכזו קשה לשרת המשפטים, היא תמיד יכולה להתחמק בתירוץ שהיא לא מרגישה טוב. יש כבר נוהל מסודר איך עושים את זה: מרימים טלפון יומיים לפני האירוע, משתעלים קצת ומודיעים שאת חולה ולא תגיעי. ואחר כך, ביום האירוע, מגיעים לעבודה כרגיל.
שוברות שתיקה
כאב לבנות בשירות הלאומי בעבר, בהווה ובעזרת ה’ גם בעתיד, אני מזדהה עם כל דרישה לשיפור תנאי השירות של הבנות המשרתות. אם בנות נאלצו לחוות בעת שירותן יחס גרוע, תזונה לא מספקת, מצוקה כספית, חשיפה לחוויות טראומטיות, הטרדות מיניות שלא טופלו כראוי – בכל אלה חובה לטפל. אם מערכת הקליטה והמיון אינה מיטבית וגורמת לבנות להיטלטל בחיפושים אחר מקום שירות מתאים – גם את זה חובה לשפר. אם ההכשרה המקצועית שבנות מקבלות לפני שיבוצן לתפקיד אינה מספקת, יש להתריע גם על כך.
ובכל זאת, קמפיין הרשת #אתמיזהמשרת שרץ בימים האחרונים לא מריח לי טוב.
ראשית, הוא מזכיר לי קצת את הקמפיינים של ‘שוברים שתיקה’ בכך שהוא מאפשר למתלוננות להישאר אנונימיות ולא טורח לבקש את תגובת הגופים המבוקרים.
שנית, אין לך אדם או גוף שאין לגביו תלונות. השירות הלאומי הוא מפעל שקיים כבר עשרות שנים ויש לו רבבות בוגרות. ברור שלאחוז מסוים מהן יהיו תלונות. גם לא ברור איזה אחוז מהתלונות עדיין רלוונטי, ואילו מהן מתייחסות למציאות שכבר תוקנה. וכשמזמינים אותך להתלונן במסגרת של קמפיין, אתה תמצא על מה להתלונן.
אילו הוזמנתי להשתתף בקמפיין על קשיים שחוויתי בשירותי הצבאי, יכולתי לבדי למלא עשרות פוסטים. אני יכול לספר על זלזול מוחלט בחוקי מטכ”ל לגבי מספר שעות השינה (היום מקפידים על זה הרבה יותר). אני יכול לספר איך נתקעתי בתחנה המרכזית בירושלים עם כניסת השבת, בקושי יכול להלך על רגליי לאחר מסע כומתה שהסתיים כבר בשעות הבוקר, אך איש מהמפקדים לא חשב לשחרר אותי כך שאספיק להגיע הביתה. שלא לדבר על חברים למחלקה שבעיותיהם הרפואיות הוזנחו, או על חבר שחטף כדור ברגלו לאחר שנשלח בטעות לשוטט מאחורי מטרות בעת שחבריו ביצעו לעברן ירי.
ולבסוף, העיתוי חשוד בעיניי ומעלה את השאלה את מי משרת הקמפיין הזה. אנו קרובים קירבה מחשידה לתקופה שבה שמיניסטיות מקבלות החלטות והגופים שמעודדים בנות דתיות להתגייס יוצאים בקמפיין השנתי שלהם. בעבר הקמפיין התמקד בהבלטת היתרונות של השירות הצבאי ובהפגת החששות מפניו, אבל אולי השנה מישהו החליט שהדרך לגייס עוד בנות דתיות היא להשמיץ ולתקוף את השירות הלאומי.
אז אשמח מאוד לבירור נוקב, הגון ומאוזן של הקשיים ותנאי השירות של בנות השירות הלאומי, ושל תפקוד המנגנון שמנהל אותן ומפקח עליהן. אבל אני מעדיף שזה ייעשה בשיטות הוגנות יותר, ובעיתוי שבו יהיה ברור שהמטרה היא לשפר את השירות הלאומי ולא להשתלט על מאגרי כוח האדם שלו.