בבוקרו של יום שני השבוע געשה התקשורת בעקבות מותו של זמר הפופ הבריטי ג'ורג' מייקל. מהדורות החדשות ותוכניות הבוקר פתחו בידיעה על פטירתו של הזמר בטרם עת באחוזתו באנגליה. במשך שעות ארוכות הכותרות הראשיות באתרים השונים זעקו את דבר מותו של הכוכב משנות ה‑80. בתוכנית האקטואליה בגל"צ הקדיש המגיש ניב רסקין את 23 (!) הדקות הראשונות לחייו ופועלו של הזמר. שיריו הושמעו בכל תחנות הרדיו. מוזיקאים ומעריצים אלמונים ספדו בדמעות לזמר המנוח ותמונות מימיו האחרונים שדלפו לרשת פורסמו באתרים השונים. למחרת הקדיש 'ידיעות אחרונות' לזמר חמישה עמודים, כולל כפולה עם הפניה מהשער תחת הכותרת "מותו של המלך ג'ורג'", לא פחות.
אז נכון, מייקל מכר יותר ממאה מיליון עותקים מאלבומיו השונים והותיר את חותמו בעולם המוזיקה. דבר מותו ראוי לדיווח תקשורתי. אבל יחד עם זאת, קשה שלא לתמוה על המקום המרכזי שקיבל ועל היקפו.
חלק מתפקידה של התקשורת הוא לסקר אירועים והתרחשויות שיש בהם עניין לציבור, אולם בד בבד בכוחה לקבוע סדר יום ציבורי על ידי קביעת התמהיל החדשותי ואופן סיקורו. ברצותה היא מדגישה ומעצימה, וברצותה מתעלמת או מצמצמת את דבר התרחשותו. במחקר אוניברסיטאי שנערך לפני כמה שנים נמצא כי הדיווחים שניתנים בתחילת מהדורות החדשות נתפסים על ידי 92 אחוזים מהציבור כחשובים יותר מאשר הדיווחים שבאים אחריהם. כך במידה רבה נהגה התקשורת בישראל גם במקרה הזמר הבריטי.
ייתכן שחוסר האיזון נבע מקידום אג'נדה תרבותית או אישית (מייקל היה להט"ב) או משיקולי רייטינג. אך נראה כי במציאות הישראלית, בה אנשים חסרי בית מתים מקור ברחובות, חבר כנסת חשוד בסיוע למחבלים, הממשלה מתמודדת עם החלטת האו"ם ואירוע רודף אירוע, מדובר בסדר עדיפויות תמוה. מקומו הראוי של הדיווח על מותו של הזמר היה צריך להיות אחר כבוד במדורי התרבות.