השינויים שנפתלי בנט מבקש לעשות בחוקת הבית היהודי נראים טכניים, אבל מטרתם האחת והיחידה היא חיזוק כוחו של יו"ר המפלגה, כך שיוכל לסדר את הרשימה כרצונו, למרות קיומם של הפריימריז. השאלה האם הוא יזכור את בסיס המצביעים הנאמן, או יבחר בפנטזיות הגרנדיוזיות
מה מתכנן יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט? זו השאלה שעולה כשקוראים את רשימת תשעת התיקונים לחוקה שבנט מבקש לאשר בישיבת מרכז המפלגה שתתכנס בעוד כשבועיים. נזכיר כי לפני חג הסוכות דווח בתקשורת שבנט שוקל לבטל את הפריימריז, אך בהמשך במקום ביטול קיבלנו את יוזמת "הפריימריז הדיגיטליים". זה כמובן נשמע מאוד הייטק, אבל בפועל מסיח את הדעת ממה שחשוב באמת, גם אם נשמע מעט מייבש – התיקונים שבנט רוצה לערוך בחוקה.
אם לקצר, המטרה של בנט היא למעשה להחזיר את הגלגל לאחור לחוקה שלפני פשרת ועדת יצחק לוי, או בעברית פשוטה – להדק מאוד את השליטה שלו במפלגה ובסיעה. מה שכמובן מעלה את השאלה: למה? אילו מהלכים פוליטיים מתכנן בנט שבשבילם הוא זקוק לשינויי החוקה הללו?
כדי לא להעיק לא נעבור יחד על כל תשעת השינויים, אלא רק על החשובים שבהם, אך קודם לכן כדאי להזכיר שבנט כבר נבחר ליו"ר הבית היהודי לקראת הבחירות הקרובות. המשמעות היא שבכל מקום שבו מדברת החוקה על היו"ר, הכוונה היא לבנט. אין פה עיסוק רעיוני בתפקידו של יו"ר המפלגה, אלא התאמות פרסונליות לרצונותיו של בנט.
השינוי הראשון ברשימה הוא הגדלת יכולתו של היו"ר להצניח מועמדים שלא התמודדו בפריירמריז. בנט יוכל לשריין בעשירייה הראשונה שני מועמדים (במקום אחד כיום) ובעשירייה השנייה מועמד אחד (בדומה למצב כיום). זה לא נשמע דרמטי, אבל בהמשך נראה שזה דווקא כן משמעותי.
הסיפור רק מתחיל כאן. סעיף נוסף מאפשר ליו"ר למנות חברי מרכז במקום חברי מרכז שעזבו או התפטרו, כך שמכסת החברים במרכז תיוותר מלאה. זה נשמע סעיף כמעט טכני, אבל מתברר שזה לא ממש טכני. הסעיף החשוב הבא מונע דה-פקטו מחברי המרכז להכשיל הסכם לריצה משותפת עם מפלגה נוספת. כיצד? אם עד כה כדי למנוע הסכם כזה היה צריך להשיג רוב של 60 אחוזים מהנוכחים בהצבעה שיתנגדו להסכם, כעת נדרש רוב של 60 אחוזים מקרב חברי המרכז כולו, כולל מי שלא הגיעו. כך שאם לפני כן היו מי שתהו מה הסיכוי למצוא 60 אחוזים שיעמדו מול בנט, הרי שכעת גם הסיכוי הקטן שהיה נעלם, מאחר שספק אם בכל ישיבת מרכז משתתפים הרבה יותר מאשר 60 אחוזים מחברי המרכז. תוסיפו לכך את הסעיף הקטן שהוזכר קודם, לפיו חלק מחברי המרכז בכלל מונו על ידי היו"ר עצמו, ותבינו לבד מה התוצאה.
סעיף נוסף שבנט מבקש לשנות נוגע לפרישה מהממשלה. על פי הסעיף המוצע, יו"ר המפלגה יוכל לקבל החלטה על פרישה מהממשלה לבד, בלי שיצטרך לבקש לכך את אישור הסיעה. וכן, כדי לכנס את המרכז שלא ביוזמת היו"ר יהיה צורך בחתימותיהם של 25 אחוזים מחברי המרכז במקום 20 אחוזים היום, מה שעשוי להפוך גם מהלך כזה לכמעט בלתי אפשרי.
לצמצם את פוטנציאל הנזק
הסעיפים השונים, שאת חלקם סקרנו, מעניינים אומנם, אבל אלו העצים. מה שמעניין אותנו הוא תמונת היער: מה בנט מבקש להשיג? בתוך איזה מהלך שורת התיקונים הזאת משתלבת? ספק רב אם מישהו מלבד בנט ויועציו הקרובים יודע את התשובה האמיתית. למרות זאת, תרשו לי לפרוש בפניכם תסריט אפשרי אחד שעולה באופן מאוד בולט מתוך התיקונים שבנט מבקש להכניס בחוקה: תסריט מפלגת הלוויין.
בבסיס התסריט עומדת ההנחה שהדיווחים על כך שבנט מהרהר בביטול הפריימריז במפלגה לא היו דיווחי שווא. בנט לא אוהב את הצורה שבה נראית כיום הבית היהודי, והוא מעוניין לשנות את פניה שינוי מהותי. לכן בנט שקל להעביר את בחירת הסיעה לוועדה מסדרת, שתוכל ליצור רשימה חדשה בלי מחויבות לשום גוף מתפקדים מוצלח יותר או פחות.
בנט הבין שמהלך כל כך רדיקלי לא יחליק טוב בגרון של חברי המרכז, המתפקדים, ואפילו ציבור הבוחרים. אז מה עושים? הולכים עם ומרגישים בלי. עושים פריימריז, אבל דואגים לכך שאפשר יהיה לשחק עם הרשימה ברמה כזאת שלא באמת חשוב מי ייבחר. אם התוצאה לא תהיה טובה לטעמו של בנט, כמה צעדים פשוטים יוכלו לתקן זאת בפשטות.
לצורך העניין בנט מבקש קודם כול לאפשר לו לשלב בעשירייה הראשונה שני מועמדים משלו במקומות שבהם הוא מעוניין. בהנחה שהוא יהיה במקום הראשון, שקד במקום השני, מזכ"ל המפלגה במקום העשירי ושני ח"כים של האיחוד הלאומי ישולבו גם הם בעשירייה, נותרנו עם חמישה מנדטים. אם שניים מהם יוקצו למשורייני היו"ר, פוטנציאל הנזק מצטמצם לשלושה חברי כנסת בלבד, שגם אותם אפשר לדחוק לתחתית הרשימה.
ומה עושים אם גם השלושה לא מוצאים חן בעיני בנט? כאן מגיע תסריט מפלגת הלוויין המדובר. כזכור, התיקונים כוללים סעיף שדה-פקטו מונע לחלוטין את האפשרות לחסום הסכם ריצה משותפת עם מפלגה אחרת. אם תהיתם, הסעיף הזה לא נועד למנוע פדיחות בהסכם אפשרי עם האיחוד הלאומי. בנט לא באמת חושש לגורלו של הסכם כזה. מה שיותר סביר הוא שהתיקון נועד לצורך התסריט הבא.
מהלך של הרגע האחרון?
תעצמו את העיניים ותדמיינו חבורה של פעילי ימין בולטים, רהוטים, חביבים וחילונים, שמקימים בתקופה הקרובה מפלגה. הם יכולים להקים מפלגה חדשה או להשתמש במפלגת מדף – זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא שמדובר בחבורה של תואמי איילת שקד שכאלו. נשים וגברים כריזמטיים ורהוטים, תקשורתיים, בולטים ברשתות החברתיות, אידאולוגיים מאוד… וחילונים. ברגע האמת, 48 שעות לפני סגירת הרשימות, תחתום המפלגה הזאת, שבנט בפועל ירכיב את רשימתה, על הסכם לריצה משותפת עם הבית היהודי, וההסכם יובא לאישור יחד עם ההסכם מול האיחוד הלאומי בחתיכה אחת, באותה ישיבת מרכז.
במצב כזה אפשר יהיה לדאוג שמלבד שקד, ואולי עוד ח"כ אחד, איש מנבחרי הפריימריז לא יאייש את 12 המקומות הראשונים ברשימה. לא יהיה בהם שום צורך. זה יישמע אולי קצת מקומם, אבל ההתנגדות במרכז בכלל לא תתחיל כי חברי המרכז יידעו שאין לה שום סיכוי. להשיג רוב בהצבעה של 60 אחוזים מחברי המרכז זה הרי משהו שבכלל לא יכול לקרות. מנגד, גם כינוס בזק של המרכז שיחסום מהלך כזה בדרך אחרת אי אפשר יהיה ליזום, כי הרף לכינוס המרכז ביוזמת חבריו יוגבה גם כן במסגרת תיקוני החוקה.
נשמע כמו פנטזיה מופרכת? תסריט תלוש מהמציאות הממשית? ייתכן. אין שום ערובה לכך שבנט מעוניין במשהו מכל התוכנית שהוצגה כאן. ייתכן שבנט לא ירצה לעשות שימוש בכל השריונים שתיתן לו החוקה, ייתכן שהוא לא יקים מפלגת לוויין, וייתכן שכל נושא שיבוץ הרשימה לכנסת הבאה יתנהל רק על מי מנוחות. הכול אפשרי.
רק שאם זה המצב, עולה השאלה מדוע החליט בנט להיכנס למהלך בעייתי כזה של שינוי החוקה. מי שעקב אחרי הפרקים הקודמים, יודע שבנט כבר ניהל בעבר מאבקים לא פשוטים סביב סוגיית החוקה, ונאלץ לרכך את גרסתה הראשונה בעקבות לחץ פנימי כבד. כעת מנסה בנט למעשה להחזיר את הגלגל אחורה, ולהפוך את המגמה של מסקנות ועדת הרב יצחק לוי. אם לבנט לא הייתה סיבה מאוד טובה וקונקרטית לעשות את זה, הוא לא היה לוקח את הסיכון שבהתבזות נוספת מול המרכז.
התחושה היא שהבחירות הנושפות בעורף והסקרים הלא מחמיאים מביאים את בנט שוב למחשבות על מהלך גרנדיוזי, מהפכת "משהו חדש מתחיל" שנייה שתשנה את דמותו של הבית היהודי מן היסוד. מעין נס שיקים את המפלגה מחדש, ויהפוך אותה לטוענת לכתר הנהגת הימין. אלא שמהלך כזה, אם אכן יבשיל, יכול להיות הברקת הבחירות הבאות, אך יכול להיות גם הפארסה הנוראית שלהן. בשנה האחרונה נדמה היה שבנט מבין שכל הצלחה מתחילה מהבסיס הנאמן, כעת צריך לקוות שהפנטזיות הגרנדיוזיות לא משתלטות עליו שוב.
הפינה הכלכלית: הדוד כחלון
רבות נכתב בפינה זו על התנהלותו של שר האוצר משה כחלון במשרד האוצר. כחלון מנהל לכל אורך הקדנציה הנוכחית מדיניות שאפשר לכנות אותה "כלכלת צ'ופרים", או "כלכלת בחירות". במקום טיפול שורשי בבעיות עומק של המשק הישראלי כחלון מעדיף לחלק צ'ופרים, ואת הצ'ופרים הללו הוא ממקד באוכלוסייה ספציפית מאוד: זוגות צעירים עם ילדים קטנים.
דוגמה מאלפת לשיטת כחלון היא התנהלותו בנושא שוק הנדל"ן, ובמיוחד ה"בשורה" החדשה, הגדלת שיעור המשכנתא על דירה ראשונה עד ל‑90 אחוזים ממחיר הדירה. עם כניסתו של כחלון לממשלה הנוכחית הוא לקח לידיו את כל הסמכויות הקשורות לשוק הנדל"ן. החל מהתכנון דרך השיכון, רשות מקרקעי ישראל וכל הסמכויות הנלוות. הכול רוכז בידיה של מפלגת כולנו שבראשותו, שום דבר לא נשאר בצד. המטרה: לשנות את מגמת מחירי הדיור, לעצור את דהירת המחירים ולעבור למגמת ירידה.
בפועל כחלון בחר שלא להתמודד עם הבעיות המבניות של שוק הנדל"ן. הוא לא נאבק בביורוקרטיה הנוראית, הוא לא הגדיל את קצב שיווק הקרקעות, ולאור זאת לא חל גידול בהיצע הנדל"ן. כחלון תולה אומנם את האשמה בירידה בקצב התחלות הבנייה בקבלנים, שלטענתו "דוגרים" על קרקעות, אך בפועל לא הראה עד היום אף הישג בנושאים הרלוונטיים.
במקום זאת מעדיף כחלון לעטות את חליפת הדוד העשיר ולחלק מתנות. כמה רבבות של זוגות צעירים קיבלו בזכותו דירה בהנחה במסגרת תוכנית מחיר למשתכן. חלקם קיבלו ממנו גם מענקי מקום שנועדו להגדיל את הצ'ופר עוד קצת. וכעת עובר כחלון לעוד צ'ופר – הגדלת שיעור המימון לדירה הראשונה.
כל הצעדים הללו מיטיבים עם קבוצות אוכלוסייה מסוימות שנהנות מהם מאוד, אך למעשה לא רק שלא משפרים את מצבו של שוק הנדל"ן – בדיוק להפך. מדובר בצעדים מגבירי ביקוש שמשולים לשפיכת שמן למדורה. העלאה של שיעור המימון במשכנתאות, לדוגמה, צפויה להכניס עוד זוגות למעגל המעוניינים לרכוש דירה, בשעה שההיצע בשוק הנדל"ן לא גדל, והתוצאה כמעט חייבת להיות עליית מחירים, אם לא מחר אז מחרתיים. ביום שהדוד העשיר יפסיק לחלק מתנות נישאר עם שוק נדל"ן מפגר כפי שכחלון קיבל אותו, בלי שום רפורמה משמעותית וראויה לשמה, ועם נזקי חלוקת המתנות לסקטורים שכחלון חפץ ביקרם. כחלון מן הסתם מאמין שהמדיניות הזאת תועיל לו בקלפי. השאלה הגדולה היא כמובן מה היא תעשה לכלכלת ישראל, ומה יהיה המחיר שכל אזרחי ישראל ישלמו עליה בעתיד.