פגיעה בחוש הצדק הבסיסי. יישוב בדואי בלתי חוקי בנגב (צילום המחשה: פלאש 90)
שלמה פיוטרקובסקי
1
צביעות בגלימה
דומני שאין אדם במדינת ישראל שהופתע השבוע, כאשר פרסמו שופטי בג"ץ את החלטתם בעניין פינוי עמונה.
כצפוי, השופטים הודיעו שעד ה‑25 בדצמבר יש לפנות את עמונה כולה, בלי תירוצים ובלי דחיות. ההחלטה, שנכתבה על ידי נשיאת בית המשפט העליון ומשתרעת על עשרות עמודים, עשויה להישמע הגיונית בקריאה ראשונה. הרי החלטות של בג"ץ צריך לקיים, ולמדינה היה הרבה זמן; ובכלל, מה פתאום לאפשר לפולשים להישאר על קרקע פרטית של פלשתינים? איפה שלטון החוק? אולי בעצם נשיאת בית המשפט העליון צודקת, ואין מנוס מפינוי עמונה במועד שנקבע?
אלא שמה שנשמע אולי הגיוני בקריאה ראשונה, מתברר כצביעות ורוע בקריאה נוספת. אם היה נדמה שבנייה בלתי חוקית, פלישה לקרקעות פרטיות וביצור שלטון החוק מעניינים מאוד את בית המשפט העליון, מתברר שזו טעות. איך אני יודע? כי בית המשפט העליון בעצמו, במקרים אחרים, לא ממש הוטרד מאותן בעיות בדיוק.
השמות אל-זרנוג וביר הדאג' בטח לא אומרים לכם הרבה. זה טבעי. מדובר בשני יישובים בדואיים הממוקמים בנגב. חלק ממה שמכונה "הפזורה הבדואית", שם כולל לעשרות נקודות התיישבות קבע שהקימו הבדואים בנגב בניגוד לחוק. סיפורם של הבדואים בנגב הוא סבוך ומשולבים בו פערי תרבויות, מחדלים שלטוניים והזנחה של שנים. אבל זה רק חלק מהסיפור בשני הכפרים שהזכרנו. החלק הנוסף נוגע לכך שבשני הכפרים הללו הוקמו מבנים על קרקעות פרטיות. מדובר בקרקעות שיהודים רכשו בכסף מלא, וכעת יושבים עליהן פולשים בדואים.
בשני המקרים עתרו בעלי הקרקע היהודים בדרישה לאכוף את החוק, והגיעו לשולחנו של בית המשפט העליון. בשני המקרים בית המשפט לא נתן לעותרים את הסעד שביקשו. השופטים קבעו כי קדושת הקניין הפרטי היא בהחלט ערך חשוב. אבל מנגד הבהירו שלמרות שמדובר בקניין פרטי, המדינה אינה חייבת לעבור לדום. ייתכנו בהחלט שיקולים מספיק חשובים שבגללם המדינה רשאית שלא לאכוף את החוק ולא לפנות בכוח את הפולשים.
כן, אני יודע שלמשפטנים יש הרבה דרכים להסביר את הפער הזה. אני מכיר את כל התירוצים. אבל תירוצים לא יכולים להחליף את תחושת הצדק הטבעית. חוש הצדק שמבחין בפער שכזה מתקומם. לא יכול להיות משפט אחד ליהודים מתיישבים ומשפט אחר לערבים בדואים. במקום אחד פולשים מדעת, שפלשו לאדמות שבעליהן מוכרים וידועים, נותרים על מקומם בחסות בית המשפט העליון. במקום אחר מי שהתיישבו שלא מדעת בקרקע שמעמדה שנוי במחלוקת ואיש אינו מכיר את בעליה, בגיבוי המדינה ומוסדותיה, מפונים מביתם.
ההשלכות של המצב הזה, שבו חוש הצדק מתקומם נגד בית המשפט, חורגות מעניינה של עמונה. העוול לתושבי עמונה הוא סיפור קשה, אבל הוא לא חזות הכול. כאשר בית המשפט נתפס כמי שמונע ממוטיבציות זרות ואינו מקום של צדק, הבסיס האזרחי המשותף של החיים נסדק. אמון במערכת המשפט הוא לא מותרות. בלעדיו המדינה כולה בבעיה קשה.
2
היועץ והמוסר
הצעת חוק ההסדרה, שאושרה השבוע בוועדת השרים לחקיקה, ספגה ביקורת רבה. בראש המבקרים התייצב היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, שקבע כי החוק מנוגד לדין הבינלאומי ולמשפט החוקתי. מבקרים אחרים טענו שהחוק אינו מוסרי. אחד מהם הגדיל לעשות ושילב את פסוקי פרשת כרם נבות עם סעיפי הצעת חוק ההסדרה, כביכול על כך אמר הנביא "הרצחת וגם ירשת". שר הביטחון ליברמן וח"כ ציפי לבני טענו שהבעיה היא העיתוי. ליברמן טען כי אישור החוק בוועדה יביך את ממשל טראמפ הנכנס. לכן לדעתו אישור ההצעה דווקא בעיתוי הנוכחי הוא שגיאה.
נתחיל מהסוף, מהעיתוי. זהו התירוץ החביב על שמאלנים. כשביידן מבקר בישראל זה עיתוי רע, כשנתניהו טס לארצות הברית העיתוי לא מתאים. כשאובמה הוא הנשיא אסור להרגיז אותו, וכשטראמפ נבחר לנשיא אסור לעצבן אותו. אפשר היה להאמין לטענות בעניין העיתוי אם פעם אחת היו הטוענים מסבירים מתי הוא העיתוי הנכון לצעדים כאלה. אלא שכידוע הכלל הוא פשוט: אין לעולם עיתוי טוב לצעדים ימניים, לצעדים לחיזוק ההתיישבות ולמניעת הרס. כשאין שום עיתוי טוב זה מרוקן מתוכן את הטענה. אין טעם להמשיך ולדוש בה.
הטענה השנייה הייתה כאמור הטענה המוסרית. כיצד אפשר לגזול אדמות של ערבים. זוהי לכאורה טענה חזקה מאוד, אבל אם נכנסים לפרטים מתברר שהיא חזקה הרבה פחות. חוק ההסדרה קובע הליך של הפקעה, על פי קריטריונים מסודרים. הפקעה היא הליך מקובל. הוא נעשה בכל מדינה על פי שיקולים של טובת הציבור. כל עוד הסיבה לגיטימית והפיצוי ראוי, אין בזה כל פסול. נכון, הפקעת קרקע כדי לבנות בנייה פרטית אינה דבר מקובל. אלא שהכלל הזה נכון כשמדובר בבנייה של בית לאדם אחד או שניים. הפקעה לצורך הקמת יישוב היא סיפור אחר. איך אני יודע? כי שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, הציע בעצמו למדינה במקרה אחר להשתמש בפתרון של הפקעה, כדי להכשיר יישוב בדואי בלתי חוקי. וכל זה בכלל בלי שנגענו בשאלה האם רישומי הקרקע הירדניים באמת הקנו בעלות בקרקעות לבעלים הרשומים לכאורה.
ומכאן לטענותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הן מתבססות בראש ובראשונה על ההנחה שמדינת ישראל היא כוח כובש ביהודה ושומרון. אלא שכידוע לא מדובר בעובדה שאין עליה עוררין. דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי כבר קבע שזה איננו המצב. העובדה שהיועמ"ש בוחר להחזיק בעמדה משפטית אחרת היא זו שדורשת נימוק.
בנוסף לכך, ראוי להזכיר ליועץ המשפטי לממשלה כי היו אלו הוא ואנשיו שטרפדו למעשה את מציאת הפתרונות החלופיים לסוגיית עמונה. מי שבחר לטרפד פתרונות מתונים יותר, שפגיעתם לכאורה בשלטון החוק פחותה, אינו האדם המתאים לתקוף את הפתרון שנמצא לבסוף.
3
הטובים כבר בתקשורת?
כנס העיתונאים באילת הוא הזדמנות מעניינת לעמוד על הלכי רוח בתקשורת הישראלית. לא כל העיתונאים מגיעים לכנס, אבל מי שמגיע מבטא במידה רבה את הלכי הרוח בברנז'ה העיתונאית. אחת הטענות שעלו לא פעם בכנס השנה נוגעת לאיזון התקשורתי. גם בפאנלים השונים וגם בשיחות המסדרון חזרה הטענה שהתקשורת הישראלית כבר מאוזנת. עיתונאים ימניים ודתיים משולבים בכל המערכות, במספרים גדולים, עד הרמות הגבוהות ביותר.
זה נשמע מעודד, אבל האמת למרבה הצער מורכבת יותר. נכון, בעשרות השנים שעברו מאז מאמרו המיתולוגי של אורי אורבך "הטובים לתקשורת", הציבור הדתי והימני עשה צעד גדול בתקשורת הישראלית. אראל סגל, קלמן ליבסקינד, בני טייטלבוים, עמית סגל ועיתונאים אחרים הם רק חלק מהדוגמאות. אך התמונה המלאה מלהיבה פחות. הנושא כאמור עלה לדיון גם במהלך הכנס, בכמה מהפאנלים. שמעון ריקלין, מגיש תוכניות בערוץ 20 ובגלי ישראל, התייחס לדברים, וכדאי לצטט משפט אחד ממנו. "אין ימני בלי בייביסיטר", קבע ריקלין והזכיר כמה דוגמאות לשדרנים ימניים ששובצו להגשת תוכניות עם מגיש נוסף, שמאלני.
אז נכון, יש מגמת שיפור באיזון התקשורתי, אבל הדרך לתקשורת שמשקפת את מגוון חלקי הציבור עוד רחוקה. בלי פתיחה של השוק לתחרות מלאה זה לא יקרה.
===============================================
הפינה הכלכלית
חוקי המשחק
מה רוצה יצרן? למכור ביוקר. מה רוצה הצרכן? לקנות בזול. ואיפה הם נפגשים? באמצע. זה נשמע לכאורה פשוט, אבל במציאות זה הרבה פחות פשוט. בין היתר בגלל שזול ויקר הם לא מונחים מוחלטים. מה זול ומה יקר זו במידה רבה שאלה של השקפה, כמאמר המשורר.
קחו למשל מנהל של מפעל שמייצר מוצר עממי, מעדני חלב. לייצר את המעדן, לארוז, לשווק, להוביל בקירור, להניח במקרר מוצרי החלב בסופרמרקט וכו' עולה לו, נניח, שקל וחצי. סתם לצורך התרגיל. בקבוצות מיקוד שהוא עשה, הוא גילה שיש צרכנים שמוכנים לשלם על מעדן חלב עד שני שקלים ושמונים אגורות, יש כאלו שמוכנים להוציא עד שלושה שקלים ושישים אגורות, ויש צרכנים שמבחינתם גם ארבעה שקלים וחצי זה מחיר לגיטימי למעדן חלב. שלא לדבר על אלו שבכלל לא מסתכלים על תווית המחיר.
מנהל המפעל רוצה למכור כל מעדן חלב במחיר המקסימלי שהלקוח הספציפי מוכן לשלם עליו. הבעיה היא שאי אפשר לכתוב על המעדן: מחיר לחסכנים – 2.80 שקלים, מחיר לבינוניים – 3.60 שקלים, מחיר לפזרנים – 4.5 שקלים. זה כמובן לא יעבוד. הרי אף אחד לא מתנדב לפרנס את בעל המפעל.
אז מה עושה מנהל המפעל? כאן נכנסות שורה ארוכה של טקטיקות שנועדו לגרום לצרכנים לשלם מחיר מקסימלי. בעל המפעל יכול, למשל, למתג את אותו מעדן באותה אריזה, עם טעם שלכאורה הוא טעם "פרימיום". מעדן שוקולד – 2.80 שקלים מעדן שוקולד שוויצרי – 3.60 שקלים. הלקוח החסכן יקנה מעדן זול, הלקוח הפזרן את היקר. ומה לעשות עם הלקוח שמבחינתו גם ארבעה וחצי שקלים הם מחיר לגיטימי למעדן חלב? הרי גם הלקוח הזה לא מוכן לצאת פראייר. בשביל הלקוח הזה מוסיפים למעדן פצפוצים, סוכריות, או מה שלא תרצו. עלות התוספת: אולי עשר אגורות. תוספת המחיר: לפחות תשעים אגורות. כך בעל המפעל ממקסם את הרווח, והלקוח הנדיב לא מרגיש שדפקו אותו במחיר.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? לא כדי שתעברו לקנות רק מעדני חלב זולים. זו אינה הנקודה. בסופו של דבר בהחלט ייתכן שאתם אוהבים יותר מעדן שוקולד שוויצרי, ומוכנים לשלם תמורתו עוד 80 אגורות. זה לגמרי לגיטימי. המטרה היחידה היא להפוך את המשחק לשקוף. כאשר השחקנים מבינים את חוקי המשחק, התוצאות שלהם טובות יותר.