כשאנשים מחוץ לחברה החרדית מבקשים ללמוד על אחיהם מבני ברק ומירושלים, הם מאזינים לכליזמר, אוכלים גאלע, מסיירים בישיבה ונפגשים עם שדכנית. אבל חרדים, כמו כולם, אוכלים יותר פיצה מאשר מאכלים יהודים מזרח-אירופיים
את הרגל הקרושה כולם מכירים, הגיע הזמן שיכירו גם את הפיצה החרדית. להלן הביאור למשפט התמוה: כשאנשים מחוץ לחברה החרדית מתבוננים פנימה ומבקשים ללמוד על אחיהם מבני ברק ומירושלים הם מאזינים לכליזמר, אוכלים גאלע, מסיירים בישיבה ונפגשים עם שדכנית. הכול טוב ויפה, אבל חרדים, כמו כולם, אוכלים יותר פיצה מאשר מאכלים יהודים מזרח אירופיים. לובשי השחורים של דורנו לא המציאו את תרבות השטייטל. הם אולי יותר משמרים אותה מאחרים, אבל לצבוע את החברה החרדית כולה בצבעי העיירה היהודית זו בורות וחוסר היכרות. פיצריה ברחוב מלכי ישראל בירושלים לא מהווה תחנת חובה למסיירים בריכוזים החרדים, אבל חרדים סועדים יותר בה מאשר בחנויות לאוכל יהודי. בקיצור, גם צעירי החרדים יעדיפו חריף על הערינג.
למה דומה הדבר? לתיירים מחו"ל שיסיירו בישראל, יאכלו סברס ויאמינו שכך נראה שולחן האוכל הישראלי. כולנו יודעים שלחם לבן, סלט ירקות חי, גבינה וחביתה הרבה יותר ישראליים מכל מזון אחר. ככה זה. כשאנשים מבקשים לעמוד על טיבה של חברה אחרת הם נוטים להתמקד בשורשיה של החברה ומתקשים להכיר את הבנאליות היומיומית שלה.
נדרשתי לעניין בשל יוזמה נהדרת שהתקיימה השבוע בירושלים. במסגרת פסטיבל "שאון חורף", שכבר הפך למוסד בר קיימא בבירה, הוקדש אחד האירועים להיכרות עם הפופ-טראש החסידי. לא לניגוני מודזיטש, אפילו לא לאברהם פריד, אלא דווקא לאלו שלכאורה לא מבטאים אותנטיות חרדית אלא הם חיקוי של "מה שקורה בחוץ": להיטי פופ של זמרים צעירים שמככבים בסצנת המוזיקה החסידית. שירים שמלאים במוטיבים ששאובים מהפופ העולמי וכוללים מקצבים שנשמעים זהים לחלוטין לשירי הלועזיים. ובכל זאת, פלייליסט ממוצע של בחור ישיבה או בת סמינר, יכלול יותר שירים מהסוג הזה מאשר ניגוני חסידים המושרים בטישים. השירים הללו אולי לא מייצגים את המיתולוגיה החרדית, אבל בכל הנוגע לאותנטיות של החיים החרדים העכשוויים, הם הדבר האמיתי.
הפופ החסידי מתעורר בשנים האחרונות וממציא את עצמו מחדש אחרי תקופת הפוגה. בעשור הקודם הפופ החסידי מיקם את עצמו בין לבין: הכוכבים הגדולים, כמו אברהם פריד ומרדכי בן דוד, לא ביצעו ניגונים חסידיים כבדי משקל, אבל מהצד השני היו זהירים בכל הנוגע לשילוב אלמנטים של פופ בשיריהם. מילות השירים נלקחו כמעט תמיד מהמקורות, הם היו קצרים וקליטים, וייצרו חיית כלאיים של מוזיקה שמנסה להביא לציבור פופ בהכשר בד"צ.
בהמשך החלה מגמה פנים-חרדית של חזרה לשורשים המוזיקליים והצמיחה אמנים כמו מוטי שטיינמץ, שהוא הרבה יותר קרוב לניגוני הטישים מהכוכבים שקדמו לו. זיצים ישיבתיים של שירי נשמה החליפו את הופעות הענק החסידיות שפסקו בשל מלחמת הרבנים בהן. אותן מלחמות הם אחד הגורמים המרכזיים למגמה הזו, אבל לצידה מציינים סיבה נוספת. החשיפה באמצעות האינטרנט למוזיקה כללית היא זו שייתרה את הצורה בפופ למהדרין. מי שביקש להאזין לפופ האזין למקור ולא לחיקוי החרדי שלו, והמוזיקה החסידית חזרה למקורות שאפשרו לה להביא משהו אמיתי אחר.
החזרה למקורות עדיין איתנו, אבל במקביל לה החל להתפתח פופ חסידי מסוג חדש. הוא הרבה יותר נועז מהמוזיקה המיינסטרימית של העשור הקודם, מעודכן בכל ההתפתחות העולמיות ואינו חושש מעיקרון הס'פאסט נישט ("זה לא שייך" ביידיש, התרגום החרדי ל"הדבר לא מקובל"), אבל באופן אבסורדי הוא משלב בתוכו הרבה יותר אלמנטים ששאובים מהערוגות הכי פנימיות של הציבור. הפופ החסידי של היום כולל הרבה יותר שירים ביידיש, נעימות כליזמריות ומילים מתוך הספרות החסידית.
שני צדדיו של התרתי דסתרי הזה נובעים מאותו מקום. היוצרים העכשוויים נאמנים לעצמם הרבה יותר. הנאמנות שמביאה אותם לא לחשוש מוועדות חינוך וחרמות, וליצור מוזיקה עדכנית, היא גם שגורמת להם לא להלך בתחושת נחיתות שמסתפקת בחיקוי של טרנדים עולמיים, אלא להלך בתחושת גאווה על העולם הרוחני בתוכו צמחו ולהציג אותו לראווה לעיני כל. לסיכום, אם בעבר המוזיקה החסידית הייתה לא יותר ממוזיקה פופולרית שעברה צנזורה, היום יש לנו פופ חסידי של ממש. תמשיכו, אתם טובים.
לתגובות: mmgruzman@gmail.com