כשקיבלתי את המעטפה המצוירת שעליה נכתב "לכבוד אבא וסבא היקר שלנו", התרגשתי.
לא ידעתי מה מצפה לי בפנים, אבל הבנתי שהילדים והנכדים מכינים משהו.
"הנך מוזמן לחגוג את יום הולדתך השבעים ביום שני הקרוב במתחם הג'ימבורי הסמוך לביתך. ההנאה מובטחת!".
ג'ימבורי? תהיתי לעצמי, אני אפילו לא בטוח שאני יודע מה זה. נדמה לי שיש שם כל מיני משחקים לילדים. אבל בכל מקרה, איך זה קשור ליום הולדתי השבעים? הייתי מצפה מהילדים, שמכירים אותי היטב, שיעשו מסיבה בגן יפה, אולי באולם בית הכנסת. אפילו ללכת לכותל יותר מתאים לי. מה לי ולג'ימבורי? לכאורה עברתי מזמן את הגיל לכדורים וצעצועים. בכל זאת, לא רציתי לצער את המשפחה, וכתבתי בחזרה שאשמח לבוא ואני מודה להם על הרעיון.
ביום שני התלבטתי במשך כמה שעות מה לובשים למסיבת יום הולדת עגול שמתקיימת בג'ימבורי. חליפה ועניבה או מכנסיים קצרים? נעלי שבת או כפכפים? בסוף החלטתי על חולצת טריקו עם צווארון ומכנסיים חצי אלגנטיים.
פסעתי בצעדים מהירים לעבר הכתובת של מתחם הג'ימבורי. כשנכנסתי המקום היה חצי חשוך ושררה בו דממה. האם טעיתי בתאריך? לא, היום יום ההולדת שלי. אולי הקדמתי או איחרתי? הצצתי בשעון ובהזמנה שהייתה מונחת בכיסי – לא, זו בדיוק השעה שנכתבה בהזמנה. אז מה קורה פה? התחלתי לצעוד פנימה, בוחן את המתרחש מסביבי.
לפתע הסתובבתי לשמע קול רחש מאחוריי. נורה נדלקה וגילתה מתחתיה מתחם של בריכת כדורים צבעוניים. הכדורים החלו לזוז, ואני הצטערתי שלא הבאתי מקל או משהו אחר כדי להגן על עצמי. "סבא'לה!" שמעתי את קולו של נכדי ישי מבין הכדורים. הוא גילה את עצמו ונעמד, כשכל הכדורים שכיסו אותו נופלים הצידה. "אני מאחל לך שתהיה מכוסה בהמון דברים טובים, יפים ומשמחים, כמו הכדורים בבריכה", הוא הכריז וחיבק אותי. חייכתי, "ברכה מקורית כזאת לא קיבלתי הרבה זמן, חביבי", טפחתי על שכמו.
ישי הוביל אותי הלאה, לחלק נוסף שעדיין לא היה מואר. באפלולית זיהיתי דמויות קטנות זזות ושמעתי לחשושים. עכשיו כבר לא הופתעתי, וכשנדלק האור זיהיתי את התאומים טל ושחר מקפצים על ערימה של כריות ופופים צבעוניים. "סבא, שתמיד יהיה לך נוח וכיף, כמו הכריות האלה!" הם עברו לקפוץ לתוך הידיים שלי. עכשיו כבר התחלתי להבין איך יום ההולדת שלי יכול להיות קשור אפילו לג'ימבורי.
כשנטע ותמר כמעט צנחו עליי מתוך אומגה שהייתה תלויה מהתקרה, ניסיתי לנחש איך הן יברכו אותי. "סבא, שתמיד תשאף הכי גבוה שאפשר, וגם אם יש ירידות – תזכור שתמיד אפשר לעלות שוב", הצביעו על האומגה שעשתה את דרכה חזרה למעלה.
לאט לאט התגלו כל הילדים והנכדים מבין מתקני השעשועים הצבעוניים, כל אחד מוסיף ברכה מחוכמת משלו. החיוך על פניי הלך והתרחב בכל רגע, עד לשיא – הוצאת העוגה מתוך קוביית ספוג ענקית.
"סבא, בוא איתי", התחנן גלעד הקטן ומשך אותי לבריכת הכדורים. אני? בריכת כדורים? בכל זאת, אני כבר בן שבעים – הסברתי לקטן. אבל הוא לא ויתר, והוא כבר לא היה לבד: "סבא! סבא!" החלו כולם בקריאות קצובות, ועודדו אותי להיכנס לבריכה. לא יכולתי לעמוד בפניהם. "אז מה אם אני בן שבעים, עכשיו אני מרגיש בן שבע!" הכרזתי וקפצתי עם המכנסיים האלגנטיים, בזהירות כמובן, לתוך בריכת הכדורים. השתוללנו שם כמעט שעה, וכבר לא רציתי לצאת החוצה. "תודה לכולכם", אמרתי בהתרגשות, "זו המתנה הכי יפה שאפשר לקבל ליום הולדת שבעים!".