"טוב אז אם כולנו כאן אפשר להתחיל את הישיבה", אמר יעקב בהתרגשות והביט בשתי הנשים שישבו בצידו השני של האוהל. "קדימה, איך נקרא לשבט החדש?". "אני בעד קוממיות!" ירתה רחל מיד את ההצעה הקבועה שלה שאף פעם לא מתקבלת. "זה ארוך ומסורבל, השבט החדש יתבאס על זה כל החיים", הסבירה לאה בפעם האלף ויעקב נאלץ להסכים. השבט החדש, מצידו, המשיך לנמנם בעריסה בפינת האוהל בלי להבין שעתידו מונח על כף המאזניים.
"מה לגבי הִנני?" הציע יעקב. "הנני?!? מה זה הנני? זה סתם מוזר", הסכימו שתי הנשים. "זה במשמעות של התייצבות, זה מאוד יכבד את סבא אברהם", הסביר יעקב, אבל הבנות לא השתכנעו. "מה לגבי שמעון?", הציעה לאה בהתלהבות. "היה כבר שמעון", אמרה רחל, "הוא פשוט מהראשונים אז אף אחד כבר לא זוכר". "אתם בטוחים שהיה כבר?", לאה שאלה שוב, לא משוכנעת. "בטוחים בטוחים, רק הבוקר הוא ולוי הביאו לי מים מהבאר", הזכיר יעקב, "הם כל הזמן יחד השניים האלה שיהיו בריאים, אבל בסדר, מה כבר יכול לקרות". "אז אולי בכל זאת קוממיות?" שאלה רחל, "שאר השבטים יעופו על זה".
"רק לא קוממיות", אמר דן בעודו פוסע בעצבנות מחוץ לאוהל. "אם כבר אז שייתנו התקומה", ענה נפתלי, "הרי תכל'ס זה אותו שם, והתקומה יותר מתגלגל על הלשון". בדיוק באותו רגע הופיעו באופק ראובן, שמעון ולוי שהיו בדרכם לרחרח מה מתקדם עם השבט החדש.
"תזכיר לי שוב את השמות שלהם", לחש דן לנפתלי רגע לפני שהשלושה הופיעו. "אלה ראובן, שמעון ולוי, הם מהראשונים אז אף אחד לא זוכר". "הם נראים הרבה יותר מזרוחניקים מאיתנו, לא?", שאל דן. "בטח אחי, פעם זה היה אחרת, הייתה תמימות אז הם הרשו לעצמם יותר, מחנה מעורב, ריקודים בלי אולטרא-סגול, שפם. בלגן שלם", סיים נפתלי, שבע רצון. "נו, אז יש שם כבר?", שאל ראובן. "הם עדיין לא יצאו מהישיבה", ענה דן. "אני שמעתי שמועה שהשם זה מנשה או אפרים", אמר לוי. "זו סתם הטעיה, מנשה ואפרים זה לא שמות של שבטים", אמר ראובן בביטחון, "הם בחיים לא יהיו כמו ראובן ושמעון".
"טוב חבר'ה, העיקר שלא נאבד את קור הרוח", אמר נפתלי, "אני סומך על אמא". "אני לא", הגיב יששכר שבדיוק התעורר מרבצו. "מילא שהשם שלי מוזר, אבל לפחות היו מאייתים אותו כמו שצריך", הוא הוסיף במרירות, "הכתובת אש שלי הייתה נורא מבלבלת, תסכימו איתי". האחים הסכימו. "טוב, העיקר שלא קוממיות", אמר דן. "אל תדאג", הרגיע נפתלי, "אבא בחיים לא ייתן לזה לקרות".
"אז יאללה קוממיות!", אמר יעקב שכבר רצה להגיע להחלטה ולא ראה כזו באופק. אבל לאה המשיכה להתנגד. "אולי נחלה?", אמרה רחל. "וכשנחלק נחלות אז ניתן נחלה לנחלה?" שאל יעקב, "זה קצת מוזר". "לא, כי יששכר", החזירה רחל וכבר היה נדמה שהשבט החדש ייאלץ להסתדר בלי שם.
למזלם של כל הנוגעים בדבר, בדיוק באותו רגע עיני לאה הרכות נדלקו, וחמש דקות מאוחר יותר יצאו השלושה מהאוהל אל שאר השבטים כדי להכריז על שם השבט החדש. "זבולון!", הם הכריזו בקול גדול, וכל האחים חייכו בנימוס חצי מעושה חוץ מיששכר שמלמל בשקט "אמרתי לכם".