שידורי החדשות של התאגיד נפתחו בחסות צו ביניים של שופטי בג"ץ, עם הנמקות משונות ביותר | דו"ח המבקר בנושא הכשרות חושף משגיחים שמסוגלים לעבוד 24 שעות ביממה, או לפחות זה מה שהם מדווחים
תאגיד השידור הציבורי 'כאן' החל ביום שני את שידוריו בפתיחה חגיגית ומרגשת, עם הכוכבים החדשים והבלתי מוכרים: קריין החדשות מלאכי חזקיה ומגיש תוכנית הבוקר אריה גולן. אכן פתיחה מרעננת וחדשנית. למרות חקיקת הבזק והמאמצים הבלתי נלאים של הקואליציה, השידורים נפתחו כשחטיבת החדשות של התאגיד היא עדיין חלק ממנו ולא חלק מתאגיד נפרד. זאת בחסות צו ביניים משונה מאוד שהוציאו שופטי בג"ץ שמונע בינתיים את הפיצול.
מי שקורא את צו הביניים פשוט משפשף את עיניו למקרא המילים. נראה שהולך וקרב הרגע שבו בג"ץ ייטול לעצמו את הסמכות לפסול חוקים של הכנסת, רק משום שהשופטים סבורים שהחוקים הללו אינם טובים.
בשלב הזה צריך להודות שהחקיקה שהכנסת העבירה בנושא פיצול התאגיד אכן מטומטמת. מי שקורא את התיקון לחוק שמפצל את התאגיד לא יצליח, גם אם ינסה, לחלץ מתוכו היגיון כלשהו. הניסיון להיתלות בפיצול דומה שקיים בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה המסחריים, מתעלם מההבדל המבני ומההיררכיה שקיימת בערוצים המסחריים. בגרסתו הסופית מדובר באחד מתיקוני החוק המטומטמים שחוקקו במדינת ישראל.
אולם גם אם מדובר בחוק מטומטם, לא ברור איך בג"ץ קשור לעניין. החריץ הצר שדרכו השתחלו העותרים, ובהמשך גם השופטים, היה הטענה המפוקפקת שפיצול התאגיד פוגע בחופש הביטוי של תאגיד 'כאן'. השופט סולברג ניסה להבין בדיון ממתי לתאגידים שהוקמו מכוח חוק יש חופש ביטוי. למרבה הצער תהייתו זו לא מצאה ביטוי בהחלטה על צו הביניים.
קשה שלה להתרשם שהשופטים פשוט ניסו להציל את המדינה מעצמה, אך בסופו של דבר חרגו מסמכותם חריגה חריפה. בית המשפט העליון הופך את עצמו יותר ויותר ל"מנהל על" של המדינה, והמדרון החלקלק כבר איננו רק קלישאה. פה כבר אי אפשר להסתפק בתיקון קוסמטי, כאן דרושה מהפכה. אם ראש הממשלה מחפש משהו שעליו שווה לאיים לפרק את הממשלה – זה הדבר. לא השאלה האם יהיה לנו תאגיד ציבורי אחד או שני תאגידים ציבוריים.
דו"ח חמור על הכשרות
דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם ביום שלישי צריך להדאיג מאוד את כל מי שהכשרות הממלכתית במדינת ישראל יקרה לו. תמונת המצב שנחשפה בדו"ח בנוגע להתנהלות הכשרות הממלכתית במדינה מדאיגה מאוד, במקרים מסוימים עד לחשש שמאחורי תעודות הכשרות התלויות בעסקים שונים אין השגחה של ממש.
על פי הדו"ח, המקור לחלק ניכר מהרעות החולות במערך הכשרות הוא צורת ההעסקה של המשגיחים. הדו"ח מספר על מה שיודע כל מי שמכיר קצת את מערך הכשרות. סדרי עבודתם של משגיחי הכשרות נקבעים לכאורה על ידי המועצות הדתיות, שגם מפקחות עליהם, אולם את משכורתם משלמים בעלי העסקים באופן ישיר. התוצאה של המצב הזה היא אי סדר רב מאוד בהעסקת המשגיחים. כך מתברר שמשגיחים רבים מקבלים את שכרם "בשחור", ורבים אחרים אינם מקבלים את מלוא זכויותיהם.
תופעה נרחבת מאוד היא העסקת משגיחים לא מוסמכים. רק כשליש ממשגיחי הכשרות בערים הגדולות במדינת ישראל הוסמכו כפי שמחייבים החוק והתקנות. בירושלים למשל, שיעור המשגיחים המוסמכים עומד על 17 אחוזים בלבד. אגב, יש גם מקומות שבהם המצב טוב יותר. כך למשל בתל אביב 58 אחוזים מהמשגיחים מוסמכים, ובאשדוד 64 אחוזים (וזה לא הנושא היחיד שבו דווקא שתי הערים הללו בולטות לטובה, כפי שנראה).
אולם התופעה החמורה ביותר שנחשפת בדו"ח היא התופעה של השגחה פיקטיבית. הגעתם פעם לבית עסק, שאלתם איפה המשגיח והעובד בדלפק אמר לכם בתמימות שהוא ראה אותו פעם אחרונה בשבוע שעבר? מתברר שזה לא מקרה אלא תופעה.
נוהל הכשרות קובע מספר מסוים של שעות השגחה יומיות או שבועיות שבהן חייב כל עסק, וזאת על פי גודלו, סוג המזון שנמכר בו ופרמטרים נוספים. מהדו"ח עולה כי לחלק ניכר מהמשגיחים במועצות הדתיות ירושלים, נתניה ורחובות נקבע במצטבר, בכמה בתי עסק, היקף עבודה יומי בלתי סביר לחלוטין. אם המשגיחים הללו ממלאים את כל שעות ההשגחה, הם אמורים לכאורה לעבוד בין 12 ל‑24 שעות מדי יום. כל מי שעיניו בראשו מבין שאיש איננו עובד 24 שעות ביום, ומשמעות הדבר היא שחלק ניכר משעות ההשגחה אינן מבוצעות בפועל, אך המשגיחים מקבלים בעבורן תשלום. במועצה הדתית ירושלים 40 מתוך 412 משגיחים אמורים לעבוד יותר מ‑16 שעות מדי יום, ומתוכם 16 אמורים לעבוד 20‑24 שעות מדי יום.
תופעה נוספת שקיימת בעיקר בירושלים היא של עובדים במועצה הדתית, בעיקר כמפקחי כשרות, שמשלימים הכנסה כמשגיחי כשרות. גם כאן ישנם מקרים רבים שבהם אם מחברים את שעות העבודה היומיות במועצה הדתית עם שעות ההשגחה, מתקבל מספר בלתי סביר. התוצאה היא שהעובדים הללו או שאינם ממלאים את חובתם למקום העבודה במועצה הדתית, או שאינם ממלאים כיאות את תפקידם כמשגיחים.
החריגות לטובה בתחום הזה הן המועצות הדתיות בתל אביב ובאשדוד. שם לא רק שאין שיבוץ פיקטיבי, יש גם בקרה ממושבת בפועל על נוכחות המשגיחים בבתי העסק באמצעות מערכות ייעודיות. כדרכו מציין אותן המבקר לטובה וממליץ על יישום המודל בכל הארץ.
הדו"ח מגלה עוד כי גם אכיפת חוק ההונאה בכשרות היא בדיחה, והפעם האשמה היא המדינה. מתברר שפקחי היחידה לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות נוהגים לתת קנסות לבתי העסק שעוברים על החוק. אולם לבתי העסק שמורה הזכות לבקש להישפט במקום לשלם את הקנס. הבעיה היא שכתבי אישום אלו אינם בסדר עדיפות גבוה בפרקליטות, וההמלצה להגיש כתבי אישום באמצעות עורכי דין במיקור חוץ לא בוצעה. בין השנים 2009‑2016 לא הוגשו כתבי אישום ביותר מ‑800 מקרים שמקבלי הקנסות ביקשו להישפט. בנוגע לרוב המבקשים להישפט כבר חלה התיישנות על העבירה שביצעו, וכבר אי אפשר להעמידם לדין. התנהלות זו יוצרת אפוא מצב שבו המבקשים להישפט מופלים לטובה לעומת אלה שהעדיפו לשלם את הקנס, משום שבסופו של דבר רובם הגדול לא יועמד לדין.
לדו"צ יש אג'נדה
אין דרך לדעת מה חשב דובר צה"ל כאשר פרסם בתדרוך לעיתונאים את הנתון לפיו תל אביב היא העיר המובילה לכאורה במספר משרתי המילואים. נכון, אם סופרים את משרתי המילואים ובודקים מהיכן מגיע המספר הרב ביותר של משרתים, הנתון מצביע על תל אביב. אולם כל בר דעת מבין שאין לנתון הזה שום משמעות, מאחר שהוא לא בודק את מספר המשרתים יחסית לגודלה של העיר. איך אני יודע שאין לנתון הזה כל משמעות? בגלל שגם צה"ל יודע את זה. לכן בשנת 2013 פרסם צה"ל את רשימת הערים לפי שיעור המשרתים במילואים לאלף נפש. באופן לא מפתיע דורגו הערים מודיעין-מכבים-רעות וגבעת שמואל בראש הרשימה, ותל אביב אפילו לא השתחלה לעשירייה הפותחת.
נתון נוסף שמטה את התוצאה מלאכותית לטובת תל אביב הוא "נדידת העמים" של צעירים, בגיל הרלוונטי למילואים, לערים גדולות. התופעה מוכרת לא רק בישראל, זה ככה בכל העולם. צעירים ישראלים גרים בתל אביב (ואחיהם הרווקים הדתיים בירושלים), צעירים אמריקנים גרים בניו-יורק ובבוסטון, וכן על זו הדרך. הם עוברים לתל אביב בערך בגיל 21‑22, ועוזבים אותה שבע או שמונה שנים אחר כך, לקראת החתונה או הילד הראשון. יש גם כאלו שנשארים, אבל חלק ניכר מאוד עוזבים, לעתים קרובות בדיוק מאותן הסיבות שבגללן הם הגיעו לשם. אם רוצים ללמוד משהו על האוכלוסייה הקבועה של תל אביב, צריך להשוות את שיעור המילואימניקים מקרב בוגרי מערכת החינוך של תל אביב לשיעורם בקרב בוגרי מערכת החינוך בערים אחרות.
הפינה הכלכלית: ירושלים בירידה
ירושלים תחגוג בשבוע הבא יובל שנים למלחמת ששת הימים ולאיחודה. עשרות שנים לפני קריסת חומת ברלין קרס הקו העירוני בירושלים והעיר שבה, לפחות להלכה, להיות עיר אחת ומאוחדת. אלא שכל מי שקצת מכיר את ירושלים יודע שחגיגות לחוד, ומציאות חיים מורכבת ובלתי פשוטה לחוד. ירושלים אוחדה פיזית, אבל לא אוחדה מנטלית וכלכלית.
האתגר המורכב ביותר העומד בפני העיר ירושלים כיום הוא האתגר הכלכלי. אוכלוסיית ירושלים מהווה כיום כעשרה אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל כולה. יותר מ‑800 אלף תושבים חיים בירושלים, חלק ניכר מהם, הערבים תושבי מזרח ירושלים, כלל אינם אזרחי המדינה ונמצאים במעמד של תושבי קבע. מדובר באוכלוסייה חלשה בכל פרמטר כלכלי-חברתי הניתן למדידה. גם מרבית האוכלוסייה היהודית של ירושלים איננה אוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית. חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית הירושלמית הם החרדים, שמצבם הכלכלי בירושלים, כמו בערים אחרות, איננו מן המשופרים. גם האוכלוסייה הדתית-לאומית והחילונית של ירושלים אינן אוכלוסיות מבוססות מאוד מבחינה כלכלית, אם כי בממוצע מצבן טוב יותר.
הנתונים המעודכנים ביותר על מצבה הכלכלי של ירושלים פורסמו בשלהי 2016. אז הידרדרה ירושלים מאשכול סוציו-אקונומי 4 בדירוג הכלכלי-חברתי של הלמ"ס לאשכול 3. אם מסתכלים על הדירוג של ירושלים בתוך כלל 255 הרשויות המקומיות הישראליות שדורגו במדד, ניתן לראות שהיא הידרדרה 38 מקומות לאחור, ממקום 99 למקום 61.
התוצאה של המצב הזה היא הסתמכות הולכת וגדלה של ירושלים על תקציבים שמגיעים מהשלטון המרכזי. ירושלים נסמכת על שולחנה של הממשלה במידה גדלה והולכת, והדרישות של פרנסי העיר רק עולות עם השנים. דוגמה טובה לכך היא שביתת השירותים העירוניים שהייתה בירושלים לפני כמה חודשים, שבמסגרתה נערמו ערימות הזבל ברחובות.
הקושי הגדול ביותר שבו נתקלת כיום ירושלים הוא במשיכת אוכלוסייה צעירה וחזקה כלכלית. הקושי נובע הן ממחסור במקומות עבודה, אבל הרבה יותר מכך במחסור בהיצע דיור במחירים סבירים. ההקפאה הכמעט מוחלטת של תכנון וההאטה הגדולה בבנייה בירושלים נותנות את אותותיהן. מחירי דירות ישנות ולא אטרקטיביות הולכים ומאמירים, ובנייה חדשה כמעט שאיננה בנמצא. מספר הדירות שנמכרות בירושלים במכרזי "מחיר למשתכן" הוא מגוחך יחסית לגודלה של העיר והיקף הביקושים בה. בלי שינוי מגמה בתחום הזה ההידרדרות הכלכלית-חברתית של ירושלים עלולה לא להיעצר באשכול 3.