בבית הספר של הילדה שלי מגיע הורה עם מכונית די חדשה, פותח את החלון, מוציא את ידו ופותח את דלת המכונית מבחוץ. מה אתה עושה? אני שואל. והוא: הדלת התקלקלה, צריך לתקן. עברו כשבועיים ושוב אני רואה אותו באותו ריטואל. כשהוא קלט את מבטי הוא הרגיש צורך להתנצל: "לחוצים, אתה יודע, אין זמן…". גם אני הרגשתי מעין צורך הורי לנזוף בו: "זה לא תירוץ, זה גם עניין בטיחותי!". במחשבה שנייה, גם אני סובל מתופעה דומה. הנה המחשב שלי מגיב באיטיות ואני מתמהמה בבדיקתו, שלא לומר בהחלפתו. מי יודע כמה דקות ביממה אני מכלה בהמתנה לתגובות שלו. ברור שזה מציק וברור שאפשר להתעלם מזה, זה לא הדבר הכי החשוב בחיים.
הדחיינות הזאת מזכירה לי את ניסוי הג'קוזי. אנשים שנכנסו לטבול בג'קוזי בטמפרטורה חמה אך נסבלת, נפלו קורבן לניסוי שבו החוקרים העלו את הטמפרטורה מיד כשהם נכנסו, אך בהדרגה. הטמפרטורה הגיעה לכזו שאף אחד לא היה נכנס אליה בחום הזה, אבל השוהים התרגלו. זה ניסוי חשוב מאוד להבנת המנגנון הסתגלני שלנו. זו יכולת מבורכת, אבל גם סכנה. אנחנו נוטים להתרגל גם לדברים שלא טובים לנו. אף אחד לא מוכן לקנות מכונית שהדלת שלה לא נפתחת מבפנים, או לעבוד במחשב שמגיב לאט מדי, לגור בחדר עם קירות מלוכלכים או לרכוש מכנסיים בלויים, אבל אנחנו מוכנים לסבול את זה כשזה קורה. בטבע זה לא קורה. העצים משילים את עליהם כל סתיו ומתחדשים באביב. העלים של השנה שעברה כבר לא רלוונטיים יותר.
פסח הוא לא רק חג, הוא תקופה. מבחינות רבות הוא כבר כאן. מזג האוויר, ההרגשה, שלא לדבר על הניקיונות, אבל בעיקר ההתחדשות. כשמנקים את הבית, עוברים על החפצים ובודקים גם את נחיצותם. האם שווה לנקות אותם ולהחזיר למקום, או שמא עדיף להעביר אותם הלאה או לזרוק. התהליך הזה מעודד אותנו לבחון הכול, לתקן ולהתחדש.
יציאת מצרים היא התארגנות מחדש לקראת חיים חדשים. היא כוללת בחינת כלים, מחשבה חדשה על מה אנחנו צריכים מעכשיו והלאה. לא על מה שאגרנו, או נאגר אצלנו, אלא על היציאה לדבר הבא.