התרחבות המסחר בשבת היא תוצאה של זלזול הרשויות בחוקי השבת בצירוף בעיות אכיפה אובייקטיביות | ההצעות השונות לפתרון הסוגיה לא נותנות מענה משכנע לבעיית האכיפה
1. הביקור המתריס שערך אביגדור ליברמן בשבת האחרונה באזור מסחרי באשדוד הוא עוד המחשה לכך שגם לאחר שחוק המרכולים התקבל בכנסת, המחלוקת על השבתת המסחר בשבת תמשיך להעסיק אותנו בשנים הבאות. המאבק על אופיו של יום השבת בישראל ימשיך להתנהל בזירה המקומית שבה פועלים העסקים, ובמקביל יתנהל גם בזירה הפוליטית הארצית, בבתי המשפט וכמובן בשיח הציבורי והתקשורתי. לדיון המתמשך הצפוי בנושא הזה אני מבקש לתרום כמה הערות.
2. נפתח בהערה עקרונית ביחס לטיעון הליברלי שיש לאפשר לכל אדם לנהוג בשבת כרצונו. ירצה – ימכור, לא ירצה – לא ימכור. מי שרוצה לקנות יקנה, ומי שרוצה לשמור שבת לא יקנה. איש לא יכפה את דעתו על רעהו. התשובה לטענה הזאת היא שכל חוק יש בו כפייה, ובכל זאת בכנסת ישראל לא מפסיקים לחוקק. כולנו חיים במסגרת של מדינה שבה חופש הפרט מוגבל על ידי חקיקה. לעיתים החקיקה מונעת מצורך חיוני, ולעיתים מתוך תפיסה ערכית שהיא לא בהכרח מוסכמת או חיונית. אם נישאר בתחום המרכולים, לא שמעתי מהחוגים הליברליים התנגדות לחוק השקיות מתוך טענה שאין לפגוע בזכותם של בעלי המרכולים לחלק שקיות בחינם ובזכותם של הלקוחות ליהנות מאותן שקיות. הרי גם כאן יש פגיעה בחופש הפרט. יש בעלי מרכולים שרוצים למכור בשבת, ויש בעלי מרכולים שרוצים לחלק שקיות בחינם. אם מותר להגביל את האחרונים בגלל נימוקים של איכות הסביבה, גם את הראשונים מותר להגביל מנימוקים של אופייה היהודי של המדינה.
לא מעט חוקים ותקנות מציבים דרישות אסתטיות שמייקרות את הבנייה בישראל. בשם השאיפה לסביבה אסתטית מונעים מיזמים ובעלי קרקעות לבנות בתים כאוות נפשם ולמכור אותם למי שרוצה לקנות. אז יש אנשים שלגביהם פרהסיא מחללת שבת פוגעת בשלוות הנפש כמו שאחרים מרגישים לא נוח עם בנייה שאיננה אסתטית. אלה כמו אלה רשאים לנסות להשליט את רצונם, כל עוד יש רוב דמוקרטי התומך בכך.
בתחום השבתת העסקים בשבת קיימים כמובן שיקולים נוספים. האמירה כאילו חילול השבת של האחד אינו פוגע בשמירת השבת של האחר רחוקה מלהיות נכונה, משום שהפעלת עסקים בשבת תגרום להדרתם של עובדים שומרי שבת ולפגיעה כלכלית בעסקים שומרי שבת.
3. במגזר הדתי-לאומי, שהמפלגה המרכזית המייצגת אותו נהגה בנושא חוק המרכולים כחברת קואליציה ממושמעת וחסרת דעה משל עצמה, יש מי שמדברים שוב על פתרון סוגיית השבת ברוח אמנת גביזון-מדן.
בנושא השבת, הנוסחה של האמנה הזאת כוללת בתוכה סוג מסוים של עסקת תן וקח. השבת הציבורית בישראל לא תהיה יום עבודה אלא יום של שבתון ומנוחה, תרבות ובילוי. אבל את התרבות והבילוי יש לאפשר למי שאינם שומרי שבת כהלכתה גם כשהדבר כרוך בחילול שבת. נוסחת הפשרה תקבע שהחילונים יסכימו לכך שהשבת לא תהיה יום של מסחר, בתנאי שהדתיים יסכימו לא להפריע לחילונים לבלות בשבת לפי דרכם. לכן מקומות בילוי כמו בתי קולנוע, בתי קפה ומסעדות, בריכות וחופי רחצה יהיו רשאים לעבוד בשבת. תתאפשר גם תחבורה ציבורית בשבת, כדי שהחילונים הנזקקים לה יוכלו להגיע אל מקומות הבילוי שלהם. לעומת זאת, החילונים יוותרו על האפשרות לקנות בשבת את מה שאינו דרוש להנאה מיידית ואפשר לקנותו לפני השבת או אחריה. כך לא תהפוך השבת ליום של מסחר ותימנע פגיעה בעובדים המעוניינים לשבות מעבודתם או בעסקים שומרי שבת.
אמנת גביזון-מדן נמצאת על השולחן כבר שנים רבות ולא התקבלה כחוק בגלל התנגדות משני הצדדים, גם הדתי וגם החילוני. עוד לא נמצא גורם פוליטי חזק שיהפוך אותה למצע שלו וייאבק על הפיכתה לחוק. גם הציבור הדתי-לאומי לא הפך אותה למצע שלו, בין השאר גם בגלל תפיסות עקרוניות שגרסו כי עדיף חילול שבת נרחב יותר תחת מחאה של הציבור הדתי מאשר חילול שבת מצומצם יותר שיותר על פי חוק בהסכמת הציבור הדתי. אגב, חוק המרכולים מחריג מתוכו ומתיר למעשה חילול שבת בחנויות נוחות בתחנות דלק, כך שאם יש עיקרון להימנע מכל הסכמה לחילול שבת במסגרת החוק, העיקרון הזה כבר נפרץ.
אבל הבעיה כעת היא אחרת. מזה שנים רבות המחנה החילוני מצליח לשחוק את הסטטוס-קוו באמצעות הפרת חוקים שאינם נאכפים ובסיוע שופטי בג"ץ. גם אם לנוכח השחיקה הגוברת של הסטטוס-קוו יסכים כעת הציבור הדתי לאמנה בנוסח כזה או אחר, ספק אם יימצא לכך פרטנר חילוני. עם ישראל בכללותו הולך ומתקרב ליהדות בחייו הפרטיים, אבל הפרהסיא דווקא הולכת ונעשית חילונית יותר ויותר. וגם אם תושג הסכמה כזו או אחרת, ואפילו אם היא תועבר כחוק, לא ברור כיצד ניתן יהיה לאכוף אותה. הרי גם פתיחת המרכולים בתל אביב בשבת והכרסום הנרחב בסטטוס-קוו בעיר ללא הפסקה נעשו בניגוד לחוק, אלא שהעירייה בחרה שלא לאכוף את החוק על העבריינים. וגם במקום שהרשויות מעוניינות לאכוף את החוק, הצורך להשתמש בגדודי פקחים שאינם יהודים מעורר בעיות ומקשה על האכיפה. מי שדוגל באמנה מוסכמת כפתרון צריך גם להסביר מה ימנע את הפרת האמנה בידי פורצי גדר – וכאלה תמיד יהיו. אם לא תימצא דרך יעילה להילחם בתופעה, הפירצה תלך ותתרחב.
4. יש במגזר הדתי-לאומי מי שחוזרים אל ההצעה שעלתה בעבר להפוך את יום ראשון בשבוע ליום מנוחה נוסף. ביסוד ההצעה הזאת מונחת המחשבה שהמסחר בשבת הולך ומתרחב בעיקר משום שהמוכרים והקונים זקוקים ליום קניות שאינו יום עבודה. לדעת המציעים, אם האופציה הזאת תינתן למוכרים ולקונים בימי ראשון, הם יוכלו לוותר על המסחר בשבת. אלא שגם ההצעה הזאת לא נותנת תשובה ברורה לשאלה מי וכיצד יאכוף את החוק על מי שלא יסתפקו בימי ראשון ויתעקשו לפתוח את החנויות שלהם גם בשבת, ואין ספק שיהיו כאלה. בנוסף לכך, גם כיום רוב המשק לא עובד בימי שישי, כך שהיום הזה פנוי לקניות. זה לא מונע את השחיקה המתמשכת בהשבתת העסקים בשבת.
זאת ועוד: מכיוון שהמשק לא יכול להסתפק בארבעה ימי עבודה בשבוע, מחיר השבתון בימי ראשון יהיה חזרה לעבודה בימי שישי. עבודה בימי שישי צפויה להקשות מאוד על שומרי השבת, בפרט בשבתות החורף, ולגרום לחילול שבת בעבודה או בנסיעה הביתה שיגלשו מיום שישי לשבת. יום עבודה קצר ביום שישי הוא גם לא יעיל מבחינה כלכלית. ישראלים רבים מבזבזים בכל יום זמן רב בנסיעה אל מקום עבודתם ובחזרה ממנו. לעשות את המסע הזה בשביל חצי יום עבודה זה די בזבזני.
5. המסקנה מכל זה היא שאין פתרונות קסם, וספק אם חקיקה או הסכמה במסגרת אמנה יביאו לתוצאה המתבקשת. הדרך היעילה לצמצם את חילול השבת עוברת דרך הסברה וקירוב ליהדות בכלל ולערך שמירת השבת בפרט. בנוסף לכך, כצרכנים יש בכוחנו לעודד עסקים שומרי שבת ולמנוע הכנסה מעסקים מחללי שבת. אין חוק שמחייב לייצר בישראל רק מזון כשר, אבל יצרניות המזון בישראל, ברובן המכריע, הבינו שזה כדאי להן. עם מדיניות צריכה ערנית ואכפתית, אפשר להגיע למצב שבו בחשבון כולל, פתיחת עסקים בשבת תתברר כלא משתלמת.