זוגיות היא קודם כול שפה, וכמו כל שפה יש בה ניואנסים דקים שצריך ללמוד כדי לשרוד. למשל, כשאשתי אומרת "תעשה מה שאתה רוצה", היא למעשה אומרת "תעשה מה שאתה חושב שאני רוצה". או אם היא אומרת "איזו שרשרת יותר מתאימה לי לדעתך?", אז היא למעשה אומרת "נסה לנחש איזו שרשרת אני מעדיפה, ותגיד שהיא משמעותית יפה יותר מהאחרת, למרות ששתי השרשראות לגמרי זהות בעיניך".
כדובר "אשתית" ברמת שפת אם אני רואה את עצמי כמומחה לתחום. לכן כשאשתי זרקה לי הבוקר ש"צריך להחליף את המפזר חום", נדלקו לי כל הנורות האדומות. הרי אף אחד לא מחליף מפזר חום. מפזר חום קונים פעם אחת וסוחבים איתו כל החיים, או עד שאחד הילדים מתחתן ומבקש לקחת אותו ל"שבועיים" (עד שהוא יקנה בעצמו, מה שלא יקרה אף פעם). כנראה שאשתי לא מתכוונת למפזר חום כפשוטו. נדרכתי. "למה את מתכוונת להחליף?" שאלתי כאילו כלום. "תראה, יש לי אותו כבר כמעט שש שנים, הוא מתקלקל, הוא לא יציב, ורוב השנה הוא לא עושה כלום, צריך להחליף", קבעה היעקבינית בתמימות מעושה, אבל אני כבר קלטתי את הסאבטקסט.
"אני דווקא חושב שהמפזר חום הזה הוכיח את עצמו כיעיל ונאמן. אומנם הוא לא נוצץ או נאה במיוחד, אבל מרגע שבחרת בו הוא רק ניסה לשרת אותך ואת ילדייך הכי טוב", הגנתי בחירוף נפש על ה"מפזר חום". "חייבת לחלוק עליך", החזירה הגברת, וכשהיא אומרת שהיא חייבת היא מתכוונת שביולוגית היא מוכרחה, "המפזר חום הזה מלכתחילה לא היה להיט". "סליחה?!", נעלבתי, "עובדה שבחרת אותי, סליחה אותו!".
"האמת היא שכבר אז הרגשתי שזו פשרה", הסבירה, "פשוט הייתי כבר אחרי הרבה חיפושים אחרי מפזר חום ולכל החברות שלי כבר היה מפזר חום, אז החלטתי שבאיזשהו שלב צריך פשוט לבחור את המפזר חום שעומד מולך ולקוות שעשית בחירה נכונה. בדיעבד אני מבינה שסבבה, הוא מפזר חום והכל, אבל יש עוד דברים חוץ מלפזר חום". "מה עוד אפשר לרצות חוץ מחום?!", זעקתי בייאושי. "נגיד, שתהיה גם אופציה של קירור", ענתה. "תשמעי", התרעמתי, "הוא לא סופרמן המפזר חום הזה, הוא מפזר חום, הוא עושה את המקסימום, זה לא הוגן לצפות ממנו לעשות הכול". "לא יודעת, המפזר חום של אפרת יודע גם לקרר…", מלמלה כאילו לעצמה. "אז כנראה שהמפזר חום של אפרת הוא מזגן!" נזעקתי. "אז למה המפזר חום שלי הוא לא מזגן? למה?", קראה היעקבינית בייאוש.
"אני לא מאמין שככה את מרגישה כלפי המפזר חום", אמרתי ורוחי שפלה. "כן", ענתה, "וגם יש לו ריח כזה מוזר", הוסיפה באגביות נתון שאיתו היה לי יותר קשה להתווכח. "אז זהו זה?", שאלתי, "אחרי כל השנים האלה ככה מחליפים? מה נגיד לילדים?". "לא חושבת שהם עד כדי כך קשורים אליו", סובבה הגבירה את הסכין. "שיתפת עוד מישהו לגבי התחושות שלך כלפי המפזר חום?", שאלתי בזהירות. "סיפרתי לאמא שלי כמובן", ענתה, "אבל האמת שהיא מהתחלה אמרה ששום דבר טוב לא יצא מהמפזר חום הזה. סתם עושה רוח". זה כמובן לא הפתיע אותי יותר מדי, ידוע שלאימהות קשה כשהבנות שלהן מביאות מפזר חום הביתה, כאילו לומר שהחום אצלן בבית כבר לא מספיק.
"אם ככה", שיניתי טקטיקה ממגננה למתקפה, "לדעתי אנחנו צריכים גם מטחנת בשר חדשה!", הכרזתי. "באמת?". שאלה היעקבינית בפליאה. "בהחלט! הנוכחית נורא מרעישה וממשיכה לטחון גם כשכבר אין בזה תועלת ולכולם נמאס", הסברתי, "והיא גם לא מתייחסת יפה לאמא שלי", העזתי ללכת על הקצה. היעקבינית לעומת זאת רק חייכה חיוך ממזרי, "יאיר, אני חייבת להגיד שאני מסכימה איתך, אנחנו באמת צריכים מטחנת בשר חדשה ואפילו כבר הזמנתי אחת ב‑1,300 שקל. בראבו". "אבל, אבל מה לגבי המפזר חום?", גמגמתי. "טיפשון", ענתה ונימת ניצחון בקולה, "מפזר חום זה לכל החיים, אבל מטחנת בשר דה-לוקס באמת כדאי שנרכוש", סיימה ויצאה מהחדר בחיוך ערמומי.
מה יש להגיד, חשבתי לעצמי בעודי מנסה להבין איך שוב סובבו אותי על האצבע, כנראה שאני דובר רק אשתית ספרותית.