שוב הגיע יום העצמאות, ושוב מצאתי את עצמי בפיקניק המשפחתי המסורתי ביער.
זה אירוע נחמד, אבל איכשהו נראה לי שמשהו חסר.
נכון, אנחנו אומרים הלל ויש תפילה חגיגית בבית הכנסת, אבל חוץ מאלה זה בעיקר יום של פקקים וצפיפות ועשן מנגלים. אני מרגישה כמעט כמו בסתם יום חול, למרות שכיף לפגוש את המשפחה.
ישבתי בצל מתחת לעץ וקילפתי ביצים קשות לארוחה, אבל כשהאחיין המתוק שלי עבר לידי בצעדים המצחיקים שלו, הייתי מוכרחה לתת לו חיבוק. "מאורי, בוא הנה!" קראתי, והוא הסתובב אליי וחייך חיוך עם שן אחת קטנטנה. הצלחתי לתפוס אותו לרגע ולהדביק לו נשיקה על הלחי, אבל הוא השתחרר וברח חזרה אל העיסוקים שלו, שכללו טעימת אצטרובלים ותיבול הסלט בחול.
"למה הקטנצ'יק הזה כל הזמן בורח?", התלוננתי לאמא. "תראי, כולם חולים עליו, רק רוצים לחבק ולנשק אותו, והוא בכלל לא משתף פעולה! זה לא מוזר? בדרך כלל אנשים רוצים להרגיש שאוהבים אותם".
אמא חייכה. "אני חושבת שזה בגלל שזה ברור לו", היא אמרה, "זה מובן לו מאליו, וככה בדיוק זה צריך להיות".
כשהתנחלנו על המחצלת הגדולה עם צלחות על הברכיים, אבא הסתכל עליי וניגש לתיק שלו. הוא שלף משם מחברת ישנה מאוד, כמעט מתפרקת, ופתח אותה בזהירות. "אהמ, אהמ", הוא השתעל. "אפשר לקבל קצת תשומת לב, כאן? רציתי להראות לכם משהו. מצאתי את זה כשניקיתי את הדירה של סבא מאיר. זה יומן של בחור בשם משה כהן, שסבא פגש באנייה בדרך לארץ". אבא התחיל להקריא: "יומן יקר. אם אעבור את המלחמה הנוראה הזאת, אני נשבע שאעלה לארץ ישראל. כאן בגולה צרה רודפת צרה. היום החיילים הגרמנים נכנסו אלינו הביתה, ולקחו את אבא ואמא ורוחל'ה הקטנה. בניסי ניסים הצלחתי לברוח דרך החלון הצר של השירותים ולרדת במרזב. כעת אני מתחבא באסם של אלינה, המנקה שלנו, שאמא הייתה תמיד טובה אליה".
אבא המשיך לקרוא את קורותיו של משה מתקופת השואה, וכולנו הקשבנו בדממה. כל משפחתו נרצחה, אך הוא הצליח לשרוד בבור קטן עד סוף המלחמה.
"אבא, יום העצמאות היום, לא יום השואה…" העיר אחי דוד.
"נכון", השיב אבא, "אבל עד עכשיו זאת הייתה ההקדמה. הבאתי את היומן בעיקר כדי להקריא לכם את הדבר האחרון שמשה כתב, וזה במיוחד בשביל עטרה, שתמיד מתלוננת ואומרת שהיא מרגישה שיום העצמאות הוא כמו סתם יום חול. 'יומן יקר. הגעתי לארץ ישראל. השמש זורחת, השמיים כחולים, ואני חי למרות הכול! איך שירדתי מהאנייה נתנו לי נשק וקראו לי לבוא להילחם. אם אמות חלילה בקרב, אמות כחייל יהודי גאה ולא כסמרטוט נרדף ומושפל.
"אך אני מתפלל שהמלחמה הזאת תיגמר מהר ובטוב, ושהעם שלנו יזכה פשוט לחיות כאן, בשלווה ובנעימים. שילדים יקומו בבוקר ולא יצטרכו לפחד משום דבר. שיטיילו, וישחקו, ויעשו פיקניק ביער. שייוולד בארץ ישראל דור שלא יבין את הרשע, כי יהיה לו ברור שהעולם הוא מקום שמח וטוב ונורמלי. אמן".
"מה קרה למשה?", שאלתי, למרות שבלב כבר ידעתי את התשובה. "הוא נהרג במלחמת השחרור", אמר אבא בעצב. "אבל הוא השאיר לנו את היומן, והתקוות שלו מתגשמות מול עינינו. נכון, עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, אבל רובנו די לוקחים את המדינה כמובנת מאליה, וזה לכשעצמו נס אדיר".
"ממש כמו החיבוקים של מאורי", צחקתי, וחטפתי אותו מאחותי לעוד חיבוק, לפני שיברח שוב.