במרכז שפירא 21 תלמידים עדיין בבית, בגבעת שמואל ראש המועצה מונע מבנות ללכת לאולפנה שבה הן חפצות, ובקדומים ההורים השיגו מימון עצמאי לתפעול התלמוד-תורה. עוד ועוד מקרים מציפים את המתח בין רצונם של ההורים לקבוע היכן ילדיהם ילמדו ובין הקיבעון התפיסתי של מערכת החינוך והמועצות ששולטות באישורים ובתקציבים
חודש וחצי עבר מאז פתיחת שנת הלימודים, אבל בשביל 21 תלמידי כיתה ב' במרכז שפירא, שנת הלימודים עדיין לא החלה. כל זה קורה באדיבותה הרבה של המועצה האזורית שפיר, שמנהלת מאבק עיקש נגד הורי התלמידים שכל רצונם הוא לשלוח את ילדיהם למסגרת חינוכית שמתאימה לאורח חייהם. "אנחנו מוחזקים בשבי על ידי ראש המועצה, ומי שנפגעים יותר מכול הם הילדים, שעדיין נמצאים בלי מסגרת מסודרת", אומרת לנו מירב גור אריה, מראשי המאבק.
הסיפור של התלמידים במרכז שפירא לא התחיל השנה. למעשה הוא נמשך כבר שמונה שנים. במרכזו עומדת דרישה של הורים ביישוב להקים תלמוד תורה בשטחי המועצה, בנוסף לבית הספר הממלכתי-דתי שפיר. במשך שנים סירבו במועצה להקים מוסד שכזה, וחלק ניכר מילדי היישוב נסעו מדי יום לבתי ספר מחוץ למועצה. "מדי יום יוצאים מהיישוב ארבעה אוטובוסים מלאים לקריית מלאכי. זו כמות בלתי נתפסת של תלמידים", אומרת גור אריה. העובדה שילדי היישוב נאלצים לנדוד לעיר הסמוכה עולה להורים לא מעט כסף. "על כל ילד שנוסע בהסעה לבית הספר, ואין שום אופציה אחרת להגיע לבית הספר, ההורים משלמים 1,000 שקל בשנה. לרוב המשפחות כאן יש יותר מילד אחד, כך שההורים משלמים בממוצע בין 3,000 ל‑4,000 שקל בשנה", אומרת גור אריה.
הבעיה הוחמרה כאשר לקראת הרישום לכיתות א' של השנה הנוכחית, הודיעה עיריית קריית מלאכי להורים ממרכז שפירא שלאור העובדה שהעיר גדלה רבות בשנים האחרונות, אין להם אפשרות לרשום תלמידים חדשים מהיישוב, שכן תלמידי העיר קודמים. על אף האמירה ההגיונית ביותר של קריית מלאכי, הורי התלמידים נותרו בלי מוסד לימוד לשנת הלימודים הקרובה.
"פנינו שוב למועצה, והפעם אמר לנו ראש מחלקת החינוך במועצה שיוקם מוסד חדש ייעודי לנו. הבעיה היא שברגע שהתושבים מהקיבוצים שמעו על זה הם התחילו להפעיל לחצים אדירים, אבל אחרי הרבה תלאות קיבלנו אישור לפתוח מוסד".
אילו תלאות עברתם?
"יש מושג שנקרא כיתה תקנית, כלומר כיתה שלומדים בה 36 תלמידים. אז במועצה אמרו לנו שאם אנחנו לא נשיג מספר תלמידים תקני לכיתה הם לא יפתחו בית ספר חדש. העניין הוא שלבתי ספר חדשים יש כמה תמריצים שנועדו לסייע להם להתפתח, שאחד מהן גם נקרא 'בית ספר מתפתח', כלומר שהוא לא מחויב בתקן של משרד החינוך". באופן מעט אירוני, אחד המקומות שמורידים את הממוצע הארצי הוא דווקא בית הספר שפיר שבמועצה. בבית הספר ישנן 19 כיתות, כאשר 15 מתוכן אינם עומדות בתקן שהמועצה דורשת מבית הספר החדש.
ברגע שהצליחו ההורים לרשום 40 תלמידים לכיתה א', החליט ראש המועצה יחד עם האחראי על החינוך להציב מגבלה נוספת: כדי שבית הספר ייפתח צריכה לקום גם כיתה ב', ולא רק א'. "הוא בעצם דרש מאיתנו לעקור את הילדים מבתי הספר שהם לומדים בהם. מי עושה דבר כזה?", שואלת גור אריה.
את הדרישה החדשה הצליחו ההורים לבצע באופן חלקי כאשר 24 תלמידים נרשמו לכיתה ב', אבל המועצה לא הייתה מסופקת. "יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים קיבלתי אימייל מטעם המועצה שמסביר שבגלל שאין כיתה מלאה בשכבת ב', הכיתה לא תקום. אנחנו כבר הוצאנו את הילדים מבית הספר הקודם, ויומיים לפני ה‑1 בספטמבר גילינו שאין לנו לאן לשלוח אותם", מספרת גור אריה. "פניתי לבכירים שאני מכירה במשרד החינוך, והם אמרו לי שאין להם מה לעשות נגד זה – ראש המועצה יכול למנוע את הקמת בית הספר".
ראש המועצה חוסם
המשבר במועצה האזורית שפיר הוא סיפור אחד מתוך סדרת מקרים דומים. אחד מהם הוא משבר של הורים למספר בנות בגבעת שמואל. במשך שנים לא הייתה אולפנה בעיר, ובנות העיר יצאו ללמוד באולפנות שבסביבה, כשקבוצה גדולה של בנות בחרה ללמוד באולפנת צפירה. בשנה שעברה הוקמה בעיר אולפנה חדשה, שלא הצליחה למשוך אליה את תושבות העיר. התוצאה הייתה שהתלמידות העדיפו להמשיך ללמוד מחוץ לעיר, וכך גם תקציבים גדולים במיוחד שהמדינה נותנת על כל תלמיד ותלמיד עברו יחד איתן.
בתגובה לכך החליט ראש העיר להשתמש בסמכות ייחודית השמורה לו. בישראל נהוגה שיטת אזורי הרישום. נכון שעוד ועוד ערים הבינו את חוסר ההיגיון שבשיטה והחליטו לבטל אותה, אבל רק באופן חלקי. גבעת שמואל, למשל, השאירה את אזורי הרישום. במסגרת השיטה, תלמיד שמעוניין לצאת אל מחוץ לעיר וללמוד שם חייב לקבל אישור מטעם ראש הרשות המקומית לכך. בעוד שכמעט אף אחד מראשי הרשויות המקומיות בארץ אינו אוכף דרישה זו, החליט ראש עיריית גבעת שמואל, יוסי ברודני, לחייב את ההורים להשיג את אישורו. הוא, אגב, סירב לחתום לבנות על אישור ללמוד באולפנת צפירה. הסיבה שאותם הורים בחרו בצפירה היא האמון שהם נותנים בצוות בית הספר.
עד לסגירת הגיליון לא התקבלה תגובתם של ראש עיריית גבעת שמואל וראש מועצת שפיר.
ממינהל החמ"ד נמסר: "לצערנו לא בכל מקום ניתן לפתוח בית ספר, והסיפור של התלמוד-תורה במרכז שפירא הוא כזה. אנו, כנותני שירות לציבור, מחויבים להסתכל בראייה כוללת על מפת בתי הספר ולפעול על פיה. פתיחה של בית ספר נוסף יכולה לפגוע בקיומם של בתי ספר ותיקים, ולכן במקרה של התלמוד-תורה דרשנו כיתות תקניות. בעוד לשכבת א' הושג התקן, בשכבת כיתה ב' לא הושג מספר התלמידים הנדרש, ושבועיים קודם פתיחת שנת הלימודים, ולא יומיים כדברי ההורים, הודענו להם שלא תיפתח כיתה ב'. אנו ממליצים להורי 21 התלמידים לשלוח את ילדיהם לבית הספר שפיר במועצה המקומית או לתלמוד-תורה עציון בקריית מלאכי, כמו שהיה עד כה במשך שנים. בקשר לפרשת האולפנה בגבעת שמואל, החוק עומד לצידו של ראש העיר. אנחנו בחמ"ד פעלנו ופועלים לגשר בין הצדדים, ומקווים שנצליח להגיע להסכמות לפני שהצדדים יפנו לערכאות משפטיות".
סיפור אחר מתרחש בקדומים. שם, לאחר שנים שהתלמוד-תורה צורף כיחידה אוטונומית לתוך הממ"ד, נוצר מצב שבו המערכת לא אפשרה להמשיך כך, דבר שהוביל את הורי תלמידי התלמוד-תורה לפעול להקמת בית ספר נפרד. לאחר מסכת ארוכה של דיונים, הדבר לבסוף לא קיבל אישור ותקציב מהרשויות. אך למרות זאת החליטו ההורים לפתוח את התלמוד-תורה, ואף גייסו לשם כך תרומות בסכום משמעותי של חצי מיליון שקלים לתפעול בית הספר.
רצונם ההולך וגובר של הורים להיות אלו שקובעים באילו מסגרות ילדיהם ילמדו אינו ייחודי רק לציבור הדתי-לאומי, גם אם הוא בולט בו. אם בעבר היה ברור שמשרד החינוך או הרשות המקומית הם אלו שמחליטים היכן הילדים ילמדו, הרי שכיום בכל העולם, וגם בישראל, מדברים רבות על רפורמה כוללת במערך החינוך. "העולם הפך היום למקום הרבה יותר אינדיבידואלי", אומר לנו פרופ' יובל סיני, נשיא מכללת אורות ישראל, "יש הבנה שצריך לתת מקום רחב הרבה יותר לרצון ולדרישות התלמיד והוריו", הוא אומר.
אחת השיטות המדוברות יותר מכונה "שיטת השוברים" – הוואוצ'רים. פירוש הדבר הוא שהמדינה מעניקה לכל ילד שובר בגובה העלות שמשקיע המשרד בתלמיד מדי חודש, וההורים הם אלה שבוחרים לאיזו מסגרת לימוד הם רוצים לשלוח את ילדיהם, והיא זו שמקבלת את התקציב בעבור הילד מהמדינה. שיטת השוברים נמצאת בשימוש בכמה מדינות בעולם, ביניהן הודו, שבדיה וארצות הברית, שם שרת החינוך, בטסי דבוס, היא תומכת נלהבת של השיטה.
המצדדים בשיטה מציגים את הנתונים שמגיעים מהודו, שם מערכת החינוך השתפרה פלאים מאז כניסת השיטה, והפערים ההישגיים בין תלמידים מרקע עני לעשיר הצטמצמו בצורה ניכרת. במדינה ענייה כמו הודו, התוצאות יכולות לשנות את חיי התלמידים מקצה לקצה. בארצות הברית התוצאות מורכבות יותר – אין שיפור בהישגי התלמידים, אך עלות אחזקת בתי הספר הפועלים בשיטה נמוכה ב‑75 אחוזים מהחזקת בית ספר ציבורי. בישראל מי שמקדם את הרעיון, ואף הכניס אותו למצע המפלגה שלו, הוא חבר הכנסת לשעבר וראש מפלגת זהות משה פייגלין, וגם בירושלים מפעיל ראש העיר ברקת קונספט דומה.
אימוץ מודל השוברים יכול להוביל לתוצאות חיוביות מאוד גם בישראל. "אין ספק שגיוון הוא דבר חשוב מאוד בחינוך, בטח בחברה מורכבת כמו שלנו", אומר פרופ' סיני, "ובמגזר הדתי זה אפילו יכול לשמש כפתרון לתשלומים הגבוהים כל כך בישיבות התיכוניות ובאולפנות".
הנפילה של שבדיה
אך למרות היתרונות הללו, פרופ' סיני גם מזהיר מפני הסכנות שבאימוץ שיטת הוואוצ'רים. "השוברים יכולים לעבוד רק במקומות גדולים ויציבים. מקומות כמו ירושלים או פתח תקווה יכולים לשגשג במודל כזה, מכיוון שבתי הספר בהם חזקים מאוד, כך ששם השיטה רק תדרבן אותם להשתפר עוד יותר. אבל ברגע שאנחנו יוצאים לפריפריה, תוכנית כזאת עשויה להיות קטלנית. בתי הספר שם יקרסו, והתלמידים לא יקבלו את החינוך הבסיסי שמגיע לכל ילד במדינה".
אולי בכלל לא צריך לייעל את המערכת? הרי לפי נתוני ה‑OECD ישראל היא השיאנית בהוצאת תארים אקדמיים.
"חשוב להבין שייעול מערכת טוב אולי לחברות עסקיות, אבל לא לחינוך ואקדמיה. רק עכשיו התבשרנו על כך שהמדינה החליטה להזרים 700 מיליון שקלים לאוניברסיטה העברית בגלל הגירעון הכלכלי שהם נקלעו אליו, והירידה בדירוג האוניברסיטאות העולמי. כל זה קרה בגלל תוכניות ייעול. ואם מדברים על בתי הספר – ייעול המערכת יכול להוביל לנזק בלתי הפיך".
דבריו של פרופ' סיני מקבלים חיזוק משמעותי כשמסתכלים על שבדיה. לפני 15 שנה דורגה שבדיה בראש הטבלה העולמית בדירוג החינוך, אך המערכת נתפסה כבזבזנית ביותר. בעקבות כך החליטו בשבדיה לעבור לשיטת השוברים. במבחן פיז"ה של שנת 2012 הידרדרה שבדיה אל מתחת לממוצע של מדינות ה‑OECD, כמה מקומות בלבד מעל ישראל.
"חשוב להבין ששיטת הוואוצ'רים גורמת לכך שהמדינה לא יכולה לקבוע את תכני הלימוד, והמצב הזה יכול לגרום לבעיות קשות", אומר פרופ' סיני. "קח למשל את מערכת החינוך של המגזר הדתי, שבעיניי היא מערכת חינוך מעולה. אבל יחד עם כל המעלות הגדולות שלה – יש לנו בעיה קשה מאוד בלימודי אנגלית. בזה הרמה שלנו נמוכה משמעותית מהמגזר החילוני. הייתי בעבר באירוע בחו"ל עם מנהלי בתי ספר, אנשי היי-טק, עורכי דין ובעלי מקצועות נוספים מהמגזר, וכשהם הגיעו להסביר לשומעים את תפיסת עולמם, שהיא תפיסת הציונות הדתית, המצב היה מביך. אנחנו לא יכולים לשכנע את אחינו בתפוצות אם אנחנו לא יכולים לדבר איתם באנגלית. ויש עוד דוגמאות. זאת הסיבה שפתחנו השנה באורות ישראל מסלול מיוחד להכשרת ר"מים לשמש גם כמורים לאנגלית ולשאר מקצועות חול. החשש שלי הוא שאם משרד החינוך לא יהיה זה שקובע את התוכניות הבסיסיות בבתי הספר, המצב רק יתדרדר, כי מוסדות יעדיפו להשקיע בדברים אחרים שנראים להם חשובים יותר. והדבר נכון גם לערכים שאנחנו רוצים להנחיל לתלמידים".
אתה מדבר על תוכניות הבסיס, מה שמכונה לימודי ליבה, אבל בישראל, על שלל מגזריה, אפשר בכלל לייצר מערכת חינוך ממלכתית?
"לפני כמה חודשים היה כנס של אנשי מערכות החינוך בישראל מכל המגזרים. הנשיא ריבלין דיבר שם על ארבעת השבטים (דתיים, חילונים, חרדים וערבים, א"מ) שמרכיבים את האוכלוסייה בישראל. הוא אמר שם משהו שאני אישית חושב שהוא מאוד נכון: לכל אחד מהשבטים יש את עולם הערכים שלו, שהוא ייחודי ואסור להתעלם ממנו. אבל יחד עם זה יש לכל השבטים מכנה משותף גדול, ועליו צריך לבנות את מערכת החינוך הממלכתית".
לאן אנחנו הולכים במערכת החינוך – הפרטה ואימוץ שיטת הוואוצ'רים, או השארת המצב הקיים והגבלת הגיוון בחינוך?
"אני אגיד לך את האמת, אני אישית מפחד משני הדברים. אף אחת מהשיטות הקיצוניות הללו לא טובה לנו. אנחנו צריכים למצוא את דרך האמצע. זה בעיניי האתגר הגדול ביותר שיש למדינה כיום. צריך לייצר מערכת איזונים שמצד אחד לא תפקיע את היכולת של המדינה להנחיל ידע וערכים חשובים, ומצד שני תיתן לכל חברה את האופציה לחנך את ילדיה לפי אמונתה".