מילה אחת טובה
מכתב פתוח לחמותי
יומיים לאחר החג שהיה אמור להיות שמח לכולנו, נכנסתי לחדר והרשיתי לדמעות לזלוג. כל כך טרחתי במאכלי החג, עבדתי ללא הפסקה כדי שתרגישי בבית. ביטלתי את עצמי ורצונותיי כדי לתת לך את הכבוד וההכרה שייתכן וחסרו לך. אבל נדמה שכל עמלי היה לשווא. חיכיתי למילה טובה, למחמאה, לאישור פומבי שאני כלה טובה לך, ובעיקר (ואולי הכי חשוב) שאני אישה טובה לבנך. בעלי האהוב.
אבל את רק עברת מדלת לדלת ורטנת שהחדרים של הילדים הפוכים, וחבל שלא מחנכים אותם לשמור על הסדר, זה הרי יעזור להם בעתיד, ולמה הברז של האמבטיה שוב מטפטף, והנעליים של הקטן זרוקות מתחת למיטה. "תיזהרי שהם לא ייצאו לך פרזיטים קטנים", הפטרת לי בצחוק רציני. אבל במקום לענות לך, לנסות ולהסביר, רק התכווצתי וקפאתי על מקומי. המילים נבלעו לי עמוק בגרון, והעלבון היה צורב ומר.
לאחרונה שמתי לב שהביקורים שלך אצלנו בבית הפכו למבחן הורוּת. את בודקת אם הכול במקום, אם יש אוכל במקרר, אם הכביסה לא עולה על גדותיה. את מחלקת ציונים והערות, גוערת בילדים ולא יושבת ליהנות מהם על הספה בסלון. וזה כל כך חבל. זה חבל כי את מפספסת את הנכדים שלך. וגם אותי.
ואיך? אני שואלת את עצמי כל הזמן, איך אני משתדלת כל כך, אבל שום דבר לא באמת משתנה? והאיש שלצדי אומר לי לדון אותך לכף זכות, והוא מציע לי תמיכה, והוא מבקש ממני להתעלם ולספוג ולוותר. ואני יודעת שגם לו קשה. שהוא נקרע בין הרצון לכבד אותך ובין הצער על דברים שאמרת או שעשית. ופעם, לפני המון זמן, הוא ביקש ממך בעדינות להפסיק עם הביקורת ההרסנית הזאת, אבל את הסבת את פנייך מולו ונעלבת. מאז הוא לא מנסה יותר.
והוא כל כך רוצה לכבד אותך. וגם אני.
לפעמים אני רואה את חמותה של אחותי מרעיפה על ראשה מילים טובות ואהובות, והלב שלי שוב מתכווץ. כי בחלומות שלי אני רואה את חמותי מגיעה אליי הביתה והיא נושאת מתנות וחיבוקים, ואני נדחפת שם בתור, כדי להספיק ולקבל ממנה מילה טובה אחת.
מילה טובה, זה כל מה שאני צריכה.
ת"כ (השם המלא שמור במערכת)