מכתב לדייט שלי
יממה עברה מאז יצאנו לדייט הראשון שלנו, ואת בחרת להפר את השקט עם הודעת טקסט קטנה שהפכה אותי לגמרי. "אתה באמת מקסים", אמרת וידעתי שעכשיו יגיע "אבל" גדול, והוא אכן הגיע. "יש בי רצון להמשיך הלאה בפגישות איתך, אבל אתה מגיע עם היסטוריה משפחתית כזו", כתבת לי. "איך כזו?" עניתי לך, ושמחתי שאי אפשר לראות את הפרצוף שלי באותם רגעים. הייתי חיוור, מאוכזב ופגוע.
אבל במקום לענות לי שתקת. אני הרי אמור להבין לבד שאם יש לי אחות עם תסמונת דאון ואח עם בעיות רגשיות (לא אוטיסט), יש משהו דפוק אצלנו במשפחה. כך לפחות נתת לי להרגיש. כמה בורות הייתה בהודעה שלך. כאילו שתסמונת דאון ובעיות רגשיות הן פגם גנטי. כאילו משהו בנו לא תקין מול החברה המושלמת שאת רואה בעיני רוחך.
לא חשבתי מעולם לכתוב מכתב כלשהו, ובטח לא אלייך, אבל משהו בצער שלי רוצה לצאת החוצה, לקבל מקום ופורקן.
רגע, נדמה לי שבכלל לא הכרנו עדיין. שלום, שמי אלרואי ויש לי שני אחים מיוחדים. הם כל כך מיוחדים שאין מישהו שלא מתאהב בהם. הם חכמים ומצחיקים, ושניהם שונים בדרך אחרת. יצאתי בימי חיי עם לא מעט בחורות, אבל זו הפעם הראשונה שבה אני מרגיש שהדייט שלי עם בחורה נחמדה התחיל ברגל שמאל בגלל אחותי שסובלת מפיגור שכלי. איך יכול להיות? האם אני פחות טוב, חכם, רגיש, או תורני, כי יש לי אחות מיוחדת? את לא יודעת שלתסמונת דאון אין שום שייכות לגנטיקה? ואם תאמרי, "אבל גם אח עם בעיות רגשיות שלומד בחינוך מיוחד יש לך", אענה ואומר: גם כאן לא מדובר בגנטיקה, אלא ברצון ה'. כך החליט ריבון העולמים, ומי אני שאתערב במעשיו?
חשבתי עם עצמי בכנות ובהתעמקות. האם הייתי ממשיך לצאת איתך, אם בדייט שלנו היית מספרת לי כי אחים מיוחדים יש לך, ואת אחות אהובה להם? והתשובה כל כך מהירה ופשוטה. בוודאי שהייתי ממשיך לפגישה השנייה ואף לשלישית. ולא היו אחייך מעיבים על פגישותינו אף לא לרגע. להפך, הייתי שמח בך יותר. אני שמח בעצמי ויודע כי אלמלא אחותי מלאת החן, ואחי הקטן שעולמו מלא ברגש, לא הייתי באמת אני. טוב לב, רגיש לזולת ומלא סבלנות ואהבה דווקא בגלל אחיי. והלוואי ויגיע היום שתוכלי לראות זאת ממש במו עינייך.