מסדר קילוח
אבא ואמא אהובים,
כשהייתי בן שש וחצי, ליוויתם אותי לכיתה א'. אני לא ממש זוכר הרבה מהיום הזה, למעט דבר אחד: את הריח של השמפו מהראש שלי. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל הייתי מקולח וריחני והתחושה הנעימה הזאת ליוותה אותי במשך כל היום. כילד שכל שנות ילדותו סבל מהרטבת לילה, הריח של הסבון בבוקר נתן לי הרגשת ביטחון שהגנה עליי לאורך היום כולו.
כל בוקר התעוררתי רטוב, מכף רגל ועד ראש, וכל בוקר קילחתם אותי. הייתה ביניכם תורנות מסודרת של מקלחות. מעולם לא נשלחתי לבית הספר לא מקולח או עם ריח לא נעים. בימים של גשם סוער וקור נורא, הייתם משכימים קום כדי להדליק את הבוילר ולחמם את המים שלי. ואני, שהייתי מתחלחל מעצם המחשבה להיכנס לאמבטיה בבוקר חורפי שכזה, הייתי מתמרד. אבל אתם לא ויתרתם. שכנעתם אותי, באהבה ובסבלנות, שבסוף זה ישתלם לי. כי הרי לא יהיה נעים לחברים שלי לשחק עם ילד שנודף ממנו ריח רע.
פעם כשבכיתי והשתוללתי שאין לי כוח להתקלח, גייסת, אמא, את כל כוחות הנפש שלך כדי לשכנע אותי להתרחץ. בסוף, אחרי שהלבשת אותי, הצמדת את האף שלך לשיער שלי ולחשת: "נכון עכשיו הרבה יותר נעים לך, ילד שלי?".
היום, כשאני עומד להפוך לאבא בעצמי, אני יודע איזה מאמץ אדיר השקעתם כדי שאגיע לכיתה ריחני ומצוחצח. כמה סבלנות הייתה בכם להרטבת הלילה שלי. סבלנות אדירה וכל כך הרבה אהבה. לא כעסתם עליי מעולם ואפילו לא רטנתם מולי. כן, אפילו רטינה קטנה כזו. משהו כמו "אוף, מתי זה ייפסק כבר, ילד?". לעולם אזכור לכם זאת, הורים שלי.
לעולם.
(שם הכותב שמור במערכת)