סלילתם של הכבישים העוקפים ביו"ש מעוכבת מסיבות תקציביות, ופיתוח אזורי התעשייה תקוע כי הם לא "צמודי דופן". אישור 300 יחידות הדיור בבית אל, לא מסתיר את העובדה הפשוטה והעצובה שגם תחת ממשל טראמפ, המדיניות של נתניהו וממשלת ישראל לא ממש השתנתה
לא בטוח שהוא מעוניין בפיתוח יו"ש. נתניהו בישיבת הממשלה השבוע
צילום: אלכס קולומויסקי
הפארסה שהתרחשה השבוע סביב סדר היום לישיבת מועצת התכנון העליונה, ושיטות הספירה היצירתיות במיוחד של אנשי לשכת ראש הממשלה – הן העצים. היער הוא ההבנה שמתחילה לחלחל, שכלל לא בטוח שחילופי השלטון בארצות הברית הביאו לשינוי לטובה במדיניות ממשלת ישראל בנוגע לנעשה ביהודה ושומרון. השאלה הראשונה היא מה באמת רוצה נתניהו, ויותר מסימן אחד מעיד על כך שכלל לא בטוח שהוא מעוניין בפיתוח ההתיישבות ביו"ש. הספק מתעורר למשל כאשר מנסים לברר מה מעכב את סלילתם של שניים-שלושה כבישים עוקפים שנחוצים מאוד לפיתוח ההתיישבות ביו"ש, והליכי תכנונם הסתיימו למעשה. מתברר שהבעיה כרגע היא פשוטה מאוד: כסף. הסלילה של הכבישים הללו תקועה כי אין לכך תקציב. ומה עושה בעניין ראש הממשלה? בינתיים רק מצהיר הצהרות. תקציב לסלילתם של הכבישים הללו לא הושג.
הבעיה איננה מדינית. ממילא הפרדת הכבישים ביו"ש כיום היא חד-צדדית. כבישים לערבים בלבד – יש, כבישים ליהודים בלבד – אין. גם לא מדובר בסכומים שראש ממשלה לא יודע לגייס כאשר הוא מעוניין בכך, מה ששוב מעלה את השאלה במה נתניהו מעוניין.
השאלה השנייה היא האם ההסכמות שהושגו מול הממשל החדש בארצות הברית מסייעות לבנייה ביו"ש, או שהאפקט שלהן בדיוק הפוך. גם כאן דוגמה תסביר טוב יותר את הבעיה. אחד הדברים שמשפיעים מאוד על התפתחות ההתיישבות ביו"ש הוא אזורי התעשייה. ברובד הראשון האזורים הללו מחזקים את ההתיישבות באזור שבו הם מוקמים, כך שהיישובים באזור הופכים מערי שינה ליישובי קיימא, על ידי היצע תעסוקה סמוך למקום המגורים. ברובד השני האזורים הללו מהווים מקור הכנסה משמעותי מאוד לרשויות המקומיות, ובכך מחזקים את איתנותן הכלכלית. בימים אלו יש כמה תוכניות להקמת אזורי תעשייה במסגרת ההתיישבות היהודית ביו"ש, וכולן מוקפאות. תוכנית אחת שעלתה לכותרות היא התוכנית להקמת אזור תעשייה לביתר עילית, אך היא לא היחידה. ואיפה הבעיה? בכך שההסכמות מול הממשל האמריקני החדש מדברות על בנייה "צמודת דופן" ליישובים הקיימים, ואזורי תעשייה בשנת 2017 אינם מוקמים צמוד לדופנו של אף יישוב, משיקולים סביבתיים ואחרים.
בניגוד לתקופת ממשל אובמה, ממשל טראמפ אומנם מאפשר כביכול לישראל לבנות, אולם בתמורה ישראל נתנה לנציגיו להיות מעורבים בהחלטה היכן לבנות וכמה, אילו תוכניות בנייה תאושרנה ואילו תוכנסנה להקפאה עמוקה. מה שלא מוצא חן בעיני נציגי הממשל – לא קורה, ולא משנה כמה לחץ יפעילו גורמים כאלה ואחרים.
האם במספרי יחידות הדיור המאושרות יש עלייה מ‑2016 ל‑2017? כנראה שכן, כולל 300 יחידות הדיור בבית אל (298, אם לדייק) שיצאו השבוע לשיווק, למרות שכל השוואה כזאת היא מורכבת לנוכח שלבי האישור השונים שעוברת כל יחידת דיור. האם זהו שינוי המדיניות הכולל שייחלנו לו? כנראה שהדרך עודנה ארוכה.
צורך אמיתי, לא ג'ובים
באיחור של שבועיים אישרה ביום ראשון השבוע ממשלת ישראל את רפורמת המינויים של השרים איילת שקד ויריב לוין, שזכתה לשם הלא מדויק והלא מוצדק "חוק הג'ובים". למה לא מדויק? כי כלל לא מדובר בחוק אלא בהחלטת ממשלה, או ליתר דיוק שתי החלטות ממשלה. למה לא מוצדק? כי הצורך במהלך הזה הוא אמיתי, לא עניין של ג'ובים למקורבים.
ההחלטה הראשונה נועדה למסד את תפקיד המשנה למנכ"ל במשרדי הממשלה הגדולים (150 עובדים ומעלה) ולהפוך אותה למשרת אמון. המטרה היא ליצור מצב שבו דמות בכירה נוספת במשרד, מלבד המנכ"ל, מחויבת לאג'נדה של השר והמנכ"ל, ומסייעת להם לקדם את מדיניותם. ההחלטה הראשונה נועדה לצמצם את גודלן של ועדות האיתור לתפקידים בכירים, כך שיעילותן תגדל וכך גם יכולתם של השר והמנכ"ל להשפיע על המתרחש בהן.
שתי ההחלטות הללו נועדו בסופו של דבר לחזק את השרים בתוך משרדיהם. לא מדובר בהחלטות שיאפשרו לשרים לחלק ג'ובים רבים למקורבים, כי המספרים כאן ממש אינם גדולים. הם כן יאפשרו לשרים מעט יותר כוח מול הפקידות במשרד בקידום מדיניותם.
בהיבט התקשורתי יש כאן שיעור חשוב. ברגע שבתודעה הציבורית התקבע המינוח "חוק הג'ובים", לא משנה כמה הסברים נכונים וטובים יינתנו לצורך ברפורמה, היא תיזכר לעד כמעשה בלתי ראוי. ברגע שהמסגרת ניתנה הוויכוח הציבורי כולו הוטה, באופן שכמעט איננו מאפשר הגנה אפקטיבית על העמדה שרואה ברפורמה צעד חיובי.
למה צריך שידור ציבורי?
הדיון שפרץ השבוע ביוזמה המחודשת לסגירת תאגיד השידור הציבורי, הוא הזדמנות טובה לדבר לרגע בכנות על הפרה הקדושה הזאת שנקראת שידור ציבורי, ולשאול: לשם מה בכלל צריך את זה? לצורך הדיון נניח לרגע את כל רעשי הרקע הפוליטיים שליוו את העיסוק ברשות השידור נוחה עדן ובתאגיד 'כאן' הצעיר לימים. זה לא שהרעשים הצורמים הללו אינם חשובים, אבל בכל זאת בואו נעזוב אותם לרגע בצד.
ברשותכם, נתחיל ברייטינג. יש מי שעושה הרבה מאמץ כדי שנחשוב שזו מילה גסה. למה? כי הרבה יותר כיף ליצור בלי השוט הזה על הראש. זה באמת נכון. אבל רייטינג הוא במילים אחרות מה שהציבור מעדיף. אם נזכור לרגע שהציבור הוא זה שמשלם על השידור הציבורי, נבין את עומק האבסורד. אנחנו מכריחים את הציבור לשלם בעבור שידור ציבורי נטול רייטינג, כלומר כזה שהציבור לא מעוניין בו באמת. איזה עוד מוצר המדינה מכריחה אותנו לרכוש למרות שאין לנו כל עניין בו? מי החליט שהציבור צריך לשלם על תאגיד שאיש כמעט לא צופה בשידוריו? הנתונים המספריים, אגב, מביכים. ערוץ 1 של 'כאן' הכניס שלוש תוכניות לרשימת 25 התוכניות הנצפות ביותר בשבוע שעבר, אחת מהן למקום השלישי. נשמע מכובד? בהחלט. עד שרואים שבשלושת המקרים מדובר בשידור משחקי כדורגל. שום תוכנית שנוצרה בתאגיד לא נכנסה לטבלה המכובדת.
זה המקום לנפץ עוד אגדה. מקובל לטעון שהשידור הציבורי בטלוויזיה הוא אכן כישלון, אך השידור הציבורי ברדיו הוא הצלחה מסחררת. מדובר בשטויות. הרדיו הארצי בישראל הוא מונופול של השידור הציבורי, כשאין ולו תחנה ארצית אחת בבעלות פרטית. בתחום הרדיו אנחנו במידה רבה עדיין בימי רוממה העליזים. תרשו לי להעריך במידה רבה של ודאות שאם יקומו כאן שתיים-שלוש תחנות רדיו ארציות פרטיות, גלי צה"ל ורשת ב' ילכו בתוך שנים ספורות בדרכו העגומה של ערוץ 1.
ומה יהיה על חופש הביטוי? זו באמת הבדיחה הגדולה מכולן. האגדה הזאת שנשתרשה במקומותינו, לפיה קיומו של שידור ציבורי קריטי לחופש הביטוי, היא חסרת כל בסיס. התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית המעגן את חופש הביטוי וחופש העיתונות נחקק עוד לפני שהשידור הציבורי בכלל בא לעולם. אין גם שום סיבה להניח שמימושם המלא תלוי בשידור כזה, שמעולם לא היה קיים באמת בארצות הברית.
מידת חופש הדיבור וחופש העיתונות בדמוקרטיה נמדדת ביחסו של השלטון לכלי ביטוי בבעלות פרטית, לא לכלי הביטוי שבבעלות המדינה. החופש של העיתון שאתם קוראים ברגע זה לפרסם ככל העולה על רוחו, חשוב לאין ערוך לחופש העיתונות מאשר קיומו של ערוץ 1. הנצחת קיומו של ערוץ ציבורי בשם חופש הביטוי, בעוד היכולת לקיים תקשורת אלקטרונית פרטית מוגבלת מאוד, היא הוצאת שם חופש הביטוי והעיתונות לשווא. יש לקוות שהסיטואציה הפוליטית הנוכחית תאפשר, בפעם הראשונה, דיון אמיתי בשאלה האם מדינת ישראל זקוקה בכלל לשידור ציבורי.
הפינה הכלכלית: הבעיה היא בפנסיה
הגירעון העצום של האוניברסיטה העברית הוא כבר מהמפורסמות. מדובר בגירעון כבד כל כך, עד שהאוניברסיטה לא הצליחה לפתוח את שנת הלימודים הקודמת בלי סיוע חירום מממשלת ישראל. הסיבה לגירעון העצום גם היא ידועה: עול כבד במיוחד של פנסיות תקציביות שרובץ על המוסד הוותיק, ואוכל חלק בלתי פרופורציונלי מתקציבו מדי שנה בשנה.
השבוע פורסם כי האוניברסיטה והמדינה הגיעו ל"הסכם חילוץ" לאוניברסיטה, שבמסגרתו המדינה תעביר לאוניברסיטה סכום עתק של 700 מיליון שקלים. האוניברסיטה מצידה אמורה לגייס סכום דומה ממכירת נכסים ברחבי הארץ והתייעלות פנימית, במטרה לסגור את הבור הכספי הגדול שנפער תחת יסודותיה של האוניברסיטה.
אין טעם להיכנס כרגע לשאלה האם אלה יהיו פרטי ההסכם הסופי, או שמא הפרטים יהיו שונים מעט. בכל מקרה ברור שהמדינה תכניס את היד עמוק לכיס שלה, שהוא בעצם הכיס של כולנו, במטרה להציל את האוניברסיטה העברית. אלא שהצגת הדברים כאילו גורל האוניברסיטה הוא העניין היא נכונה, אך לא מבטאת את מהות הבעיה, הבעיה היא כאמור משבר פנסיה, וההגדרה הנכונה של הבעיה חייבת להשליך גם על הפתרון.
זו איננה הפעם הראשונה שבה המדינה מכניסה יד לכיס כדי לפתור משבר פנסיוני. הפעם הקודמת המשמעותית שבה קרה דבר כזה הייתה במשבר קרנות הפנסיה הוותיקות. המספרים שם היו כמובן הרבה יותר גדולים, כי מספר העובדים והגמלאים שגורלם היה מונח על הכף היה גדול הרבה יותר. אולם מה שיותר חשוב הוא העיקרון שנקבע שם, והוא פגיעה בזכויותיהם של העמיתים בתמורה לסיוע הממשלתי. הפגיעה נעשתה בכמה דרכים שאינן קריטיות כרגע לענייננו, מה שחשוב הוא העיקרון.
התפיסה כיום היא שזכויותיהם של עובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית "יצוקות בברזל", ובעיית המקור שממנו תשולם הפנסיה שלהם היא צרתו של המעסיק. העובדים הללו, חשוב לזכור, לא שילמו לאורך מרבית השנים דבר בעבור הפנסיה שלהם, ומה שהם משלמים בעבורה בשנים האחרונות הוא בדיחה. המקור הראשון לפתרון משבר פנסיה תקציבית כדוגמת זה שנוצר באוניברסיטה העברית, עוד לפני שהמדינה מכניסה את היד לכיס, חייב לבוא משחיקת זכויות. השחיקה חייבת להיות זהירה, אבל אסור לוותר עליה.
ועוד מילה על הגירעון עצמו. במשך שנים טענו האוניברסיטאות שהעצמאות הניהולית שהן זכאיות לה היא חלק בלתי נפרד מהחופש האקדמי שלהן. משבר האוניברסיטה העברית הוא דוגמה טובה לאן מובילה האיוולת הזאת. אם הציבור הוא זה שמשלם את מחיר כישלונות הניהול, נאמניו, כלומר אנשי האוצר, חייבים לפקח על הניהול.