בזמן שאבי גבאי נהנה מחזרתו למרכז סדר היום ציבורי, השמחה בהתיישבות בעקבות התבטאותו נגד פינוי יישובים הייתה מוגזמת. יו"ר העבודה בסך הכול הציג מחדש את "תוכנית ההפקרה", שבמקרה של הסכם תציע למתנחלים להישאר תחת שלטון פלשתיני
כשאבי גבאי הדליק את הטלוויזיה ביום שני בערב, לא היה לו מושג שהוא יככב באייטם הפותח של החדשות. כמה ימים לפני כן הוא העניק ריאיון טלוויזיוני ממושך מאוד לכתבת מגזין על צעדיו הראשונים כמנהיג העבודה, וכמו כל פוליטיקאי מתחיל או ותיק, גם הוא ישב עם יועציו וגיבש דף מסרים לריאיון. התנגדות לפינוי יישובים לא היה אחד מהם. היו"ר הטרי של העבודה ממש לא תכנן לתת את הכותרת, שהחליקה לו בתוך יותר משעה של שאלות אינטנסיביות מול מראיין מיומן.
בטלוויזיה הפרשנים הסבירו את החוכמה הפוליטית במהלך המחושב.בהתיישבות חגגו את התפנית ההיסטורית בעמדת מנהיג מחנה השמאל. ורק אבי גבאי שאל את עצמו על מה המהומה ואם זה טוב לו או רע. בקרת נזקים כעבור כמה שעות הרגיעה את גבאי. ציפי לבני אומנם התקוממה, אבל רוב הח"כים בעבודה לא מיהרו לתקוף את היו"ר. השמיים לא נפלו, ומצד שני גבאי חזר למרכז סדר היום הציבורי. המתחרה הישיר, לפיד, שמר על שתיקה, אולי מבולבל מהזיגזג של גבאי.
אחרי החשבון הפוליטי, שווה להתעכב רגע גם על המהות של הדברים, דווקא כי מדובר במשפט שנאמר בהיסח הדעת ולא במסר שחודד היטב על ידי יועצי קמפיין ממולחים. לכאורה הגלגל התהפך: אחרי שב‑2005 תמכו כל ראשי המפלגות הגדולות בפינוי יישובים, כולל הליכוד ולפיד (האב), בסוף 2017 רק ציפי לבני ומרצ עדיין מאמינים שיש הכרח לעקור יהודים מבתיהם.
אבל השמחה בהתיישבות מוקדמת. גבאי אומנם אומר שלא בהכרח יהיה צורך לפנות יישובים, אבל הנימוק הוא לא מכיוון שממילא אין ולא יהיה עם מי לדבר בצד השני, אלא להפך. הוא חושב שבמקרה של הסכם שלום לא יהיה צורך לפנות, דווקא כי יהיה שלום. במילים אחרות, גבאי בסך הכול מציג מחדש את מה שמכונה תוכנית ההפקרה. מדינת ישראל תחתום על הסכם עם הערבים, תקים מדינה פלשתינית ותציב בפני המתיישבים ביו"ש ברירה אכזרית: הישארו תחת שלטון ערבי או התפנו בעצמכם לגבולות ישראל הקטנה.
בריאיון שנתן גבאי לידיעות אחרונות לפני שניצח את עמיר פרץ, הוא אמר את זה מפורשות: "אם ירצו (המתנחלים), לעת שלום, יוכלו להישאר לגור שם כחלק מהסדר שלום. כמובן שיוצע להם פיצוי הוגן כדי שיבנו את ביתם בתחומי ישראל הריבונית". גבאי מבין שהחברה הישראלית לא מסוגלת בעתיד הנראה לעין להתמודד עם אירוע נוסף של פינוי יישובים בהיקף נרחב. לא מסוגלת כלכלית ובעיקר לא חברתית. טראומת גוש קטיף מונעת אפילו דיון תיאורטי בנושא. לכן הוא מנסה, אינסטינקטיבית, לעקוף את המוקש באמצעות גלגול ההכרעה לידי המתנחלים.
לטעמי, אגב, התשובה ברורה. גם מעשית, אבל בעיקר ערכית, עדיפים החיים בישראל הקטנה תחת ריבונות ישראל, מהיאחזות בכל מרחבי ארץ ישראל תחת שלטון זר.
שלד בלי שרירים
ואחרי כל זה, הרצינות התהומית שבה מתנהל הדיון קצת משעשעת. הרי מדובר בביצה שלא נולדה בת ביצה שלא נולדה. כדי שהדיון האם אבי גבאי יפנה יישובים יהיה פרקטי, שני דברים כמעט דמיוניים צריכים לקרות: שהפלשתינים יסכימו לעשות שלום, ושגבאי ייבחר לראשות הממשלה.
על הסיכוי שהשלום יפרוץ בקרוב נדמה לי שלא צריך להרחיב. גם לא על הפעלולים החשבונאיים והפוליטיים שדרושים כדי שגבאי יוכל להרכיב ממשלה שתכלול, כפי שטען השבוע, את מרצ והחרדים, את זוהיר בהלול ואביגדור ליברמן.
ועדיין, לזכותו של גבאי ייאמר שהוא באמת עובד קשה מאוד כדי להפוך למועמד רלוונטי. מאז שנבחר הוא מבלה כמה ערבים בשבוע בכנסים ברחבי הארץ, מחקה את שיטת לפיד ומנסה לפגוש כמה שיותר אנשים שאינם מהבייס של מפלגת העבודה. כך גם נבחרים מיקומי הכנסים: טבריה, ירוחם, דימונה וחולון. ככל שאחוז מצביעי הליכוד בו גבוה יותר, כך יקבל היישוב קדימות בלו"ז של גבאי. אבל גם מקורביו מודים שהקהל בכנסים עדיין מתבסס ברובו על תומכי העבודה והשמאל, ואין מספיק צעירים.
גבאי מבין שהיריב שלו הוא לא נתניהו אלא לפיד. הם מתחרים על אותו אלקטורט, אבל ללפיד יש כמה יתרונות: 'יש עתיד' הצעירה היא מפלגה עם מנגנון שטח משומן ויעיל ומטות פעילים מאורגנים בכל עיר. 'העבודה' הוותיקה, בתפיסתו של גבאי, היא שלד בלי שרירים. החלקים המתפקדים שעוד נותרו מהמנגנון לא רק שלא יסייעו לו, אלא הם אלה שעלולים לחסל אותו כפי שעשו לשמונת קודמיו. לפיד גם נהנה מהיכולת למרכז וללטש את רשימתו ככל שיידרש, בזמן שגבאי ייאלץ להתמודד במהלך הבחירות עם הציטוטים הרדיקליים של יוסי יונה וסתיו שפיר, שיישלפו שוב וירחיקו ממנו את כל אותם מצביעי הימין הרך שאחריהם הוא מחזר. הבעייתיות לא מוגבלת רק לזירה המדינית. אפילו הסרטון שחרך השבוע את הרשת, שבו מרב מיכאלי מספרת בטלוויזיה האוסטרלית שהמשפחה הגרעינית היא המקום המסוכן ביותר לילדים, הוא דוגמה טובה לצרות שאיתן גבאי צפוי להתמודד. רק ארבעה שריונים העניקה לו ועידת העבודה כדי לנסות ולשדרג את הרשימה. צרה שלפיד, שמרכיב את רשימתו בעצמו פה אחד, מעולם לא נדרש לה.
ויש עוד הבדל אחד: לפיד הוא נואם מקצועי, שחוזר שוב ושוב על אותם מסרים קצרים וקליטים מנוסחים על הפרומפטר. גבאי עדיין לא מצליח לחשמל את הקהל. בוועידת מפלגת העבודה האחרונה שהעניקה לו סמכויות נרחבות הוא אומנם ניצח בגדול, אבל מעטים, כולל מבין אנשיו שלו, טרחו להקשיב לנאום שלו שהיה ארוך, מונוטוני וחסר צבע. דווקא בחדר הסגור גבאי הפוך לגמרי. הוא חד, ענייני, דוגרי. משדר רצינות של מנכ"ל דווקא כשהוא מסיר את העניבה. הבעיה שכרגע הוא לא יכול להסתפק בכריזמה בפגישות אינטימיות, אלא זקוק להמונים. ברגע האמת גבאי משוכנע שהוא ולפיד לא יחלקו חצי חצי את גוש השמאל-מרכז, אלא שבערב הבחירות אחד ייקח בתנועת משפך את כל הקופה, וזה יהיה מי שייראה כבעל הסיכויים הגבוהים יותר להביס את נתניהו.
נתניהו פעל מהבטן
ועם כל הכבוד לאדונים הנכבדים לפיד וגבאי, האיום המשמעותי היחיד על כיסאו של ראש הממשלה לא נשקף מהאופוזיציה, אלא מחוקרי יחידת לה"ב 433 ומצמרת משרד המשפטים. הם, ואולי גם שופטי העליון, שיידרשו להכריע האם ראש ממשלה יכול להמשיך לכהן במקרה שיוגש נגדו כתב אישום. מולם מנהל נתניהו מאבק מחושב, משפטי וציבורי. ההתקפה השבוע על המפכ"ל אלשיך היא לכאורה חלק מאותה אסטרטגיה, אבל הפעם נתניהו פעל מהבטן, ופספס.
נוהגים להגיד, ובצדק, שנתניהו הוא אלוף בשליטה על סדר היום הישראלי, ומצליח בכל פעם לגרור את הדיון לאזורי הנוחות שלו. לכן לא ברור מה בער לו, בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת, בתום סוף השבוע האחרון בהחלט של אחרי החגים, להדליק סביבו שוב את אש הדיון על החקירות. הידיעה שהקפיצה את משפחת נתניהו, על לו"ז חקירותיו הצפויות של ראש הממשלה, שודרה כמעט בדרך אגב, אפורה ושגרתית, במורד הליין-אפ של מהדורת החדשות שנפתחה בהחלטתו של טראמפ לא לאשרר את הסכם הגרעין, אחד מהישגיו המדיניים הנאים ביותר של נתניהו. דווקא כשהכותרות היו על איראן, וסדר היום התקשורתי מדיני לחלוטין, נתניהו קפץ ומשך אליו את האש. במקום לדבר על העלבונות ההדדיים והאיומים בין טראמפ לרוחאני, קיבלנו את מלחמת הבוץ נתניהו-אלשיך.
הטענות של נתניהו לגיטימיות. הדלפות הן דבר פסול, והעסקתו של ליאור חורב במשטרה, במקביל לייעוץ הפוליטי שהוא מעניק לגורמים שונים (משה כחלון?), צריכה להיבחן מחדש. אבל הסגנון היה בעייתי, ובעיקר התדרוכים המכוערים נגד רוני אלשיך שסומן כ"בוגד", ועוד ביטויי גנאי ומשחקי מילים ילדותיים על שמו ומראהו. נתניהו לא הציג עד כה שום ראיה להתנהלות פסולה של המפכ"ל. הדיבורים על תוכניות פוליטיות עתידיות הם קשקוש, וגם אם במסתרי ליבו אלשיך משתעשע במחשבות על קריירה ציבורית, הוא לא שונה כמעט מכל מי שישבו על כיסאו לפניו. יש סיכוי טוב שגם ראש הממשלה יודע את זה, אבל לא ממש אכפת לו. מה שראינו הוא כנראה רק קדימון לחורף ארוך של אמוציות, מתקפות וספינים מוצדקים יותר או פחות. ככה זה כשמבינים שדעת הקהל עשויה להשפיע על גורלו של ראש הממשלה לא פחות מחומר הראיות.