בגל"צ מנסים לחזור להגשות הזוגיות של שנות ה‑80, אבל מה שהיה אז חדשני ומעניין מרגיש היום מאולץ, וגם לא תורם לאיזון ולגיוון בתחנה. לא פלא שנועה ירון-דיין הייתה הראשונה לשלם את המחיר
מה בוער, 9:00‑11:00, ראשון-שלישי בגל"צ
לא כיף להיות משבית שמחות, אבל לעתים מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה.
בשנות ה‑80 וה‑90 של המאה שעברה נחל הקונספט של הגשה זוגית בגלי צה"ל הצלחה יוצאת דופן. חלק ניכר מתוכניות האקטואליה וגם כמה תוכניות בידור היו בהגשה זוגית – במקרים רבים גבר ואישה. זה היה מהלך מעניין ששבר את הרגלי האזנה למגיש אחד, קול אחד מזוהה, והביא גם יותר האזנה לתחנה הצבאית.
גילוי נאות, בשלהי שנות ה‑90 על סף שנות האלפיים שירַתי גם אני בתחנה הזאת את שירותי הצבאי. אבל דווקא בתקופה ההיא המגמה השתנתה. התוכניות חזרו להגשה אישית ומזוהה, והקהל ידע בדיוק מה הוא מקבל וממי – החל מצורת הריאיון ועד לדעות האישיות שנשמעו בין השורות.
עכשיו מנסים בגל"צ להחזיר את הגלגל, ואחד הניסיונות במסגרת אופנת הרטרו נעשה בתוכניתו של רזי ברקאי. אין חולק על יכולותיו של האיש, אבל הצמדת מגישים לצדו שלוש פעמים בשבוע גרמה לו עוול נוראי – גם בשידור.
ברמה האישית אהבתי מאוד לשמוע את תוכניתו של רזי, והניסיונות של ראשי התחנה להתחכם ולעשות משהו חדש יצרו בן כלאיים מוזר. גורי אלפי, בעל תוכנית יומית בטלוויזיה, הוא קצת יותר מסייד-קיק לברקאי. אם העניין היה להכניס קצת שובבות, הרי שרזי יודע לעשות זאת לבד. כך גם רינה מצליח – אם היה צורך כלשהו בגיוון, הובאה מגישה עם דעות דומות לאלו של ברקאי, שמחפשת כותרות דומות. אז איפה הבשורה?
אולי למאזין נחמד לשמוע כמה דאחקות או שאלה או שתיים רציניות של גורי אלפי, או את ניתוחיה העמוקים של רינה מצליח, מראיינת בזכות עצמה, אבל זה בדיוק מה שממוסס את הייחודיות של ברקאי, שמזוהה כל כך עם "התקשורת השמאלנית". מי שבחר או בוחר להאזין לו במשך שנים עושה זאת בדיוק בגלל שהוא יודע מה הוא יקבל מהאיש. יש מי שעושים זאת כדי לרוות נחת, יש מי שעושים זאת במודע כדי להתרגז – וגם מאזינים שאוהבים את התוכנית ולא מחליפים את ההרגל.
דווקא נועה ירון-דיין הפתיעה לטובה בזמן הקצר שבו הייתה. לכל מצקצקי הלשון, אין קשר לכיסוי הראש שלה או לדעות שהיא מציגה. היא פשוט שונה מברקאי, ועל כן השאלות שלה היו שונות. היא פתחה עוד אופק, לא שובב או מגוון – אלא פן נוסף. אבל מתברר שברקאי חשב אחרת. השבוע, בתום הגשה משותפת שלישית בלבד, הוא הודיע לירון-דיין שהוא אינו מעוניין עוד בשיתוף הפעולה עם המגישה שבחר בעצמו.
ספק אם רזי היה עושה דבר כזה לרינה מצליח או לגורי אלפי, אבל יותר מכך יש כאן איתות מחאה של ברקאי נגד הזוגיות שנכפתה עליו. ירון-דיין, בשל חוסר שייכותה לברנז'ה הנכונה, הייתה כנראה המטרה הקלה היותר למחאה.
אגב, לא מדובר במהלך יחידי של הגשה זוגית שבעיניי נכשל. קחו למשל את יומן הערב של גלי צה"ל. ירון וילנסקי הגיש במשך שנים ארוכות לבד ויצר תוכנית מאוד מזוהה ומאוד מגוונת. בשעה אחת הוא הצליח לדחוס כמעט כל נושא שמעניין. ההתעקשות לצרף לו מגיש נוסף בכל יום נשמעת טרחנית, גורמת לפטפטת מיותרת ונותנת נטו למאזין הרבה פחות מאשר 'חמש בערב עם ירון וילנסקי' המקורית.
ייתכן שמפקד התחנה ירון דקל רצה ליצור מהלך שיוביל לגיוון, אלא שעם כל הכבוד, אני לא מרגיש שהשינוי יצר תחנה יותר או פחות מאוזנת מבחינה פוליטית. אין ספק שהוא הותיר אחריו אדמה חרוכה לפחות אצל שדרן אחד או שניים, כמו גם אצל המאזינים.