פסל במבצע, מכבות ומכבים, קולוניאליסטים יוונים ופטריארכלים לבנים. מה היה קורה אילו החשמונאים היו חיים בימינו
אילו סיפור החנוכה היה מתרחש בימינו, מתתיהו החשמונאי בטח היה פונה אל העם רגע אחרי שניתץ את הפסל ההלניסטי, וזועק: "מי לה' א… אה, חבר'ה, אתם מוכנים להרים לרגע את המבטים מהסלולריים? תודה רבה. מי לה' – אליי!". "מגניב", היו מן הסתם אומרים כמה אנשים (אלה שמסוגלים להקשיב תוך כדי הקלדה בווטסאפ), "אבל למה שברת את הפסל?".
אילו הסיפור הזה היה מתרחש בימינו, הפסל המפואר לא היה מגיע מיוון אלא דווקא מעלי אקספרס לרגל בלק פריידי שחל כל השבוע כהמשך ליום הרווקים הסינים, או יום המשווקים הצינים או הכריסטמס שאנחנו בכלל לא חוגגים, חס וחלילה (מה אנחנו, מתייוונים?), אבל אם כבר אז למה לא לנצל את המבצעים המדהימים שמציעה תרבות יוון, סליחה, המערב.
"הפסל הזה", היה מן הסתם אומר מתתיהו, "מסמל את השעבוד שלנו לתרבות ההלניסטית שדורשת מאיתנו כל הזמן לקנות דברים שאנחנו לא באמת צריכים".
"אבל אנחנו כן צריכים".
"בשביל מה אנחנו צריכים פסל יווני באמצע הסלון?".
"מה זה משנה", היו ממלמלים היהודים תוך כדי גלישה באי-ביי, "זה במבצע".
"מה בצע בדמי?", היה מתתיהו מקשיח את פניו, "מי לה' אליי!".
"סבבה, הבנו", היו אומרים היהודים, "סבאל'ה, כדאי שתברח לפני שיבואו הפקחים העירוניים וירשמו לך דו"ח על השחתת רכוש ציבורי. אתה יודע, זה מודיעין פה, לא ראשון".
"אז קדימה!", היה אומר מתתיהו, "בואו נלך לטהר את המקדש!".
"קודם כול", בטח הייתה קופצת מישהי מהאקדמיה, "טיהור היא מילה פוגענית הרומזת שיש גם טמא. שנית, אתה והטראמפ שלך עוד תבעירו את כל המזרח התיכון עם האובססיה שלכם לירושלים. שלישית, אין שום עדויות שבית המקדש היה קיים אי פעם. רביעית, הוא היה פלשתיני".
"מי?".
"המקדש".
"לא יודע על מה את מדברת. שמעתי על פלישתים, פרתים, סלאוקים, מעולם לא שמעתי על פלשתינים".
"זאת אמירה קולוניאליסטית גזענית שמנציחה את הכיבוש".
"בדיוק!", היה בטח מתתיהו מרים את ידו, "הגיע הזמן להשתחרר מהכיבוש היווני! מי לה' אליי!".
"אתה הכובש!", הייתה קוצפת הקופצת.
"אמן וכן יהי רצון", היה מודה לה מתתיהו על האיחולים, "קדימה למלחמה! מי לה' אליי!".
"איזו מלחמה?".
"מלחמת המכבים".
"ומה עם המכבות?".
"שלא יכבו, שידליקו את האור שכיבו היוונים".
"נכון! הכול בגלל הפטריארכליות של הגברים הלבנים".
"לא לבנים, יוונים".
"נכון! רב תרבותיות! גוונים!".
"מה שתגידי".
"אז בגלל זה שברת את הפסל? זה בעצם מיצג מחאה אמנותי רדיקלי נגד הקיסר המושחת נתניהו?".
"לא נתניהו, מתתיהו. וזאת לא הצגה, אנחנו הולכים לנצח את היוונים".
"לא לנצח. להכיל".
"להחיל את שלטון עם ישראל בארצו, בהחלט. מי לה' אליי!".
ההמשך ידוע. המכבים יוצאים למלחמת מעטים מול רבים, מטהרים את המקדש ומדליקים את המנורה. הדעה הרווחת היא שהשמן הספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד, אבל האמת היא שהנס הגדול היה שהאנשים הרימו את העיניים מהווטסאפ והתמקדו בהדלקה ולא בהקלדה. אומנם אחר כך באו היסטוריונים חדשים שטענו שהאור בכלל היה נכּבה, אבל מיליוני יהודים בכל העולם ממשיכים בכל זאת להדליק נרות ולומר הלל לזכר הנס הגדול שנעשה לאבותינו, בימים ההם, בזמן הזה.
אל תקנו לי קנולה
אז עכשיו אסור לאכול שמן קנולה. מחקר שהתפרסם כמה ימים לפני חנוכה (איזה צירוף מקרים מופלא) גילה שעכברים ששתו שמן קנולה איבדו תאי זיכרון במוח, מה שמעלה את החשש שמי שצורך שמן קנולה עלול ללקות באלצהיימר, או להפוך לעכבר.
אחרי שאמרו לנו ששמן קנולה מצוין כי הוא מוריד שומנים בדם, עכשיו באים חוקרים חדשים שמעלים לי את לחץ הדם. מה נעשה? ניקח משכנתא ונצרוך רק שמן זית? נעבור לשמן סויה ונחטוף התקפי לב? או אולי נחזור למרגרינה הישנה והטובה, שאומנם סותמת את העורקים אבל לפחות לא את המוח?
מצד אחד, לא כדאי להסתכן. מצד שני, צריכה קבועה של שמן קנולה עשויה להשכיח שיש סכנה. מצד שלישי, שכחתי מה רציתי להגיד.
כל השמנים כשרים לנר חנוכה, אבל אני לא נר, אני סתם שמן. שמישהו יעדכן אותי כשהמדע יספק תשובות ברורות. בינתיים אני מטגן רק בשמן מנוע.
אבא של חייל
בזמן שאבא שלו מתעסק בשטויות, הבן שלי סיים קורס חובשים ועכשיו הוא לא רק בחור חושב, הוא גם חובש. בהתרגשות גדולה ארזנו את עצמנו ונסענו אל עיר הבה"דים בנגב כדי לחזות בטקס ההסמכה של החובשים הצעירים שהלוואי שלא תהיה להם תעסוקה לעולם, אבל טוב שהם קיימים.
ישראל היא מדינה שחונה (ויש גורסים: שכונה), אבל חיילי צה"ל צדיקים בני צדיקים הם. אחרת קשה להסביר איך ארובות השמיים נפתחות וגשמי ברכה ניתכים בדיוק כשהחיילים מתייצבים על מגרש המסדרים הפתוח, כמו הגשם שמתחיל לרדת בדיוק, אבל בדיוק, כשמתחילה הצעדה של מוצאי שבת ארגון. שאלנו אם בכל הבסיס המושקע הזה אין אולם סגור שאפשר לקיים בו את הטקס. בתגובה הודלף לנו שדווקא יש אודיטוריום מחומם, אבל בדיוק עכשיו מתקיים בו טקס סיום של מש"קיות ת"ש, כך שכרגע אין מי שידאג לתנאי השירות שלנו. זאת אומרת של החיילים. בסופו של דבר הם לא עשויים מסוכר, רק לובשים מדי א' בלי מעילים ומתרגלים דום-נוח-דום-נוח באופן שיכול לגרום לאימהות הפולניות בקהל דום לב.
רצינו להביא לבן מטרייה, אבל מבט קצר מהרס"ר הבהיר שאולי זה לא רעיון כל כך טוב. הרס"ר בעצמו סבל מאוד מהמים שהציפו את מכנסיו, אחרת קשה להסביר למה הוא הלך בתנועות רובוטיות של, נו, רס"ר. צה"ל אולי לא ניצח באף מלחמה מאז 1973, אבל לפחות לצעוד הוא יודע. גם חוש הומור יש לו, שבא לידי ביטוי כשהרס"ר ביקש מהקהל לעמוד לרגל הנפת הדגל. הקהל, שעמד על רגליו מתחילת הטקס בגלל השלוליות על הטריבונות, נקרע מצחוק. מי שפחות צחקו היו כמה קצינות שהצדיעו לדגל והיד קפאה להן על המצח לתפארת מדינת ישראל.
בהתחלה הגשם היה די חזק, אבל אחר כך הוא כבר נהיה ממש מבול, לכן החיילים עברו לנוח. מפקד הקורס, סגן אלוף שלא נרתע מקצת מים (הרבה מים זה כבר סיפור אחר), הרביץ בחיילים ציונות בבחינת "יערוף כמטר לקחי", חילק תעודות הוקרה לחיילים המצטיינים (הם הצליחו ללכת בין הטיפות), ואחר כך עבר בין כל החיילים והעניק להם את סיכת חיל הרפואה השלמה וכדורים נגד צינון, כשברקע מתנגנת בלדה לחובש ("אחי, אחי שלי, ייבב אז הפצוע"), "ארים ראשי" של שי גבסו ועוד שירי דיכאון שהרימו את המורל ונסכו תחושה של חגיגיות אופטימית. סיימנו בשירת התקווה (בעיקר תקווה שעוד יירד הרבה גשם) וסדרת התעטשויות (יש חובש בקהל?), וציינו לעצמנו שאומנם לא היה כיבוד, אבל לפחות קיבלנו מים ללא הגבלה. בסך הכול היה אירוע מרגש ומכובד. טוב, החובשים הצעירים התאמנו הרבה ביבש לפני הטקס הרטוב.