מתנגדי טראמפ מנסים להשתמש ביחסיו הקרובים עם פוטין כעילה להפלתו, אבל הוא דווקא מתנהג כמנהיג עצמאי שאינו מנסה לרצות את הרוסים | הפרשנים משווים את אבי גבאי לטוני בלייר, ומציגים אותו כמי שימתג מחדש את מפלגת העבודה. אלא שבניגוד לבלייר, יו"ר העבודה הטרי שבר חזק שמאלה – ועלול לאבד את המרכז
מי שניזון מרשתות התקשורת הגדולות בארצות הברית (להוציא את רשת פוקס) יגיע למסקנה שעתיד ממשל טראמפ תלוי על בלימה, בגלל קרבתו לממשל פוטין ברוסיה ושיתוף הפעולה שנעשה כביכול במערכת הבחירות כדי להכפיש ולהביס את היריבה הילארי קלינטון. כלבי השמירה של הדמוקרטיה, שבימי כהונת אובמה הסתפקו בכשכוש בזנבותיהם, יוצאים כעת דחופים לכל פינה כדי למצוא את האקדח המעשן שיחסל את ממשל טראמפ.
המסע התקשורתי הזה דווקא משרת את טראמפ. ראשית כול, הוא מספק לליברלים אמתלה לדחות את חשבון הנפש שהם זקוקים לו כדי להבין למה כשלו לא רק במרוץ לנשיאות אלא גם במרוצים אחרים. כעת הם פטורים מלהאשים את עצמם, כי פוטין סיפק את מגש הכסף ואפשר לתלות בו את האחריות להפסד.
אולם הציפייה שבגלל קשריו עם רוסיה יוכלו להיפטר מטראמפ, נתקלת בעובדה הברורה שטראמפ פשוט אינו מתנהג כמי שנתון תחת פיקודו של פוטין.
שיא הביקור של טראמפ באירופה, לרגל כינוס ועידת ה‑G‑20, היה נאום שנשא בוורשה ב‑6 ביולי לעיני קהל של מיליון אנשים. שם דיבר טראמפ על אומץ ליבם של הפולנים מול הדיכוי, ובמיוחד מול הדיכוי הסובייטי. בביקורו הציע טראמפ גז נוזלי מתוצרת ארצות הברית, אשר יפחית את התלות של מזרח אירופה בגז הרוסי. טראמפ גם אישר מכירת מערכת טילי פטריוט, בניגוד גמור לקודמו שעצר תוכנית להצבת מערכת נגד טילים במזרח אירופה, כדי לרצות את הרוסים.
נאומו של טראמפ שימש כאנטיתזה לנאום קהיר המתרפס והמתנצל של ברק אובמה בפני האסלאם. טראמפ הגן על התרבות המערבית, על מדינת הלאום ועל התשתית הדתית של המערב. הוא הזהיר את המערב שלא די במערכות נשק משוכללות, אלא הכול תלוי בנכונות להקרבה למען הגנת התרבות המערבית "מפני אלו שפועלים לחתור תחתיה ולחסלה". הנאום, אולי גם בסיוע התגובה המלגלגת של חוגים בשמאל, ליכד את הבסיס השמרני של טראמפ, ואולי ישמש נקודת מפנה בנשיאותו הסוערת.
העבודה שברה שמאלה
בנאום הניצחון שלו, אבי גבאי ביקש להופיע בדמותו של המאחד, לעומת נתניהו המפלג. אבל יש מי שאינם כלולים בתוך אותו איחוד. על פי הצהרותיו, גבאי כראש ממשלה של כולם ידאג לדימונה ולא לעמונה. קודם לכן הוא הפטיר במהלך המרוץ שכראש ממשלה הוא יתקן את המדרכה בטבריה לפני שיתקן את המדרכה ביישובי יו"ש, כאילו שממשלת ישראל עוסקת בתיקון מדרכות. גבאי גם התחייב להילחם בהדתה במערכת החינוך. כלומר, היריב שסימן גבאי במאבק על הנהגת מפלגת העבודה לא היה נתניהו, אלא דווקא הציונות הדתית.
הדגש הזה שירת את גבאי בבסיס הכוח שלו. בניגוד ליריבו עמיר פרץ, גבאי לא הסתמך על "העבודה המאורגנת" נוסח ההסתדרות, אלא על הפעילים החופשיים שהתפקדו מסיבות אידיאולוגיות. וכמו שבליכוד מתפקדי המפלגה הם יותר ניצים ממצביעיה, כך גם מהעבר השני של המתרס מתפקדי מפלגת העבודה נוטים שמאלה יותר מהמצביעים. כמובן קיים גם האלמנט התקשורתי, שהרי בתקשורת מתקפה על האליטה הנגדית הסרוגה משמשת כסיסמת גיוס. דווח שהשר נפתלי בנט טלפן לגבאי לברך אותו על ניצחונו. השאלה היא עד כמה גבאי יהיה פתוח לשכנוע, לדוגמה בנושא עלילת ההדתה. אבל לכל הפחות קיים נפתלי בנט את מצוות "בוא אל פרעה", כהגדרת הרב מנחם פרומן זצ"ל.
במשך ההתמודדות ומיד לאחריה, השוו חנן קריסטל ואחרים בין אבי גבאי וטוני בלייר, וטענו שמדובר בשינוי תדמיתי נוסח הניו לייבור. אם מדובר בשינוי תדמיתי שטחי אולי הם צודקים, למרות שהגימיק של מפלגת העבודה החדשה כבר נוסה בעבר, ובבחירות הקודמות העבודה אף מיתגה את עצמה מחדש כמחנה הציוני. אבל טוני בלייר רק השלים תהליך ממושך במפלגת הלייבור הבריטית, שהחל עם התבוסה המוחצת בשנת 1983, כאשר הלייבור הונהג על ידי השמאל הקיצוני. קודמיו של בלייר, ניל קינוק וג'ון סמית', טיהרו את המפלגה מהשמאל הרדיקלי שהסתנן לשורותיה. כאשר סמית' נפטר בטרם עת מהתקף לב, ירש בלייר תשתית שהייתה כבר חצי מוכנה.
התרומה החשובה של בלייר הייתה להזיז את מפלגתו לעבר המרכז הפוליטי, כפי שעשה ביל קלינטון בשעתו במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. לדוגמה, מפלגת הלייבור הייתה חשודה בחוסר קשיחות כלפי פשיעה. החידוש של בלייר היה אמירתו ש"אנו נהיה קשוחים מול הפשיעה כפי שנהיה קשוחים כלפי בעיות חברתיות שמעודדות פשיעה". הלייבור סבל גם מתדמית של מי שממהר להטיל מיסים על הציבור כדי לכסות את ההוצאות הבלתי מבוקרות של הממשלה. בלייר ושותפו גורדון בראון ביצעו עבודת שטח מאומצת אצל חוגים כלכליים ופיננסיים, כדי לשכנע אותם שבגרסה החדשה הלייבור יהיה ידידותי לעסקים. צעד סמלי אבל חשוב היה ביטול הסעיף בחוקת המפלגה המחייב את הלאמת הכלכלה הבריטית. לסעיף הזה במצע היה ערך אופרטיבי אפילו פחות מסיסמת "שתי גדות לירדן" במצע הליכוד, אבל השינוי זכה לתהודה חיובית.
מהניתוח הזה עולה השאלה: איפה בלייר ואיפה גבאי? העבודה ביצעה מסלול הפוך ממה שביצע הלייבור בשנות התשעים בדרך לשלטון, והתרחקה מהמרכז. אחד מתומכיו של גבאי, אהוד ברק, שפעם חילק בממשלה את ספרו של אנתוני גידנס על הדרך השלישית, משתמש כיום בהרצאותיו במילים "פאשיזם" ו"אפרטהייד" כדי לתאר את הממשל בישראל.
המפלגה שפועלת בהתמדה להעתיק את השיטות של בלייר לישראל איננה מפלגת העבודה, אלא דווקא יש עתיד. קחו לדוגמה את מתקפותיו החוזרות של יאיר לפיד על ה‑BDS ו'שוברים שתיקה'. שבירה שמאלה הועילה לגבאי כדי לכבוש את הנהגת העבודה. היא לא תועיל לו בכיבוש השלטון.