לתושבי נתיב האבות אין חזות מתנחלית קלאסית, אבל השפה שלהם אידיאולוגית לחלוטין: הם לא מחפשים פתרון דיור חלופי, אלא דורשים תג מחיר התיישבותי בתמורה להרס המיותר שכפה עליהם בג"ץ | בינתיים הם ממשיכים את החיים בבתים המטופחים בלב גוש עציון אבל מבטיחים מאבק ביום הפינוי, ומביעים אכזבה עמוקה מנציגיהם במפלגת הבית היהודי, ומח"כים שאמרו ש"יש חוקים דחופים יותר להעביר"
קצת אחרי מחסום השער הצהוב של אלעזר, ניצב בצד ימין פסיפס גדול. "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם", הוא מכריז. סביב הפסוק שקועים שמות יישובים שנעקרו ואינם. תושבי היישוב אלעזר יצרו יחד את הפסיפס כדי לזכור ולהזכיר. מי שיפנה ימינה ייכנס לרחוב גוש קטיף ויתחיל לטפס אל הגבעה השלטת של האזור. בדרך הוא יראה את רחוב גני טל ואת רחוב נצרים, את גן אור, ניסנית ונווה דקלים. כמה מטרים אחר כך מגיעים לשכונת נתיב האבות. תושביה לא חלמו אי פעם שגורלם עלול להיות דומה לזה של תושבי גוש קטיף.
"הרס הנגרייה היה תצוגת תכלית למה שיקרה בבתים שלנו", אומרים אנשי נתיב האבות על פינוי והרס המבנה ביישוב לפני כשלושה שבועות, "אתה חוטף סטירה ומבין שעכשיו נלחמים על הנגרייה והבאים בתור זה אתה והילדים ועוד 14 משפחות. עד עכשיו הכול היה ערטילאי ופתאום אתה מסתכל על היס"מניקים וחושב שזה מה שיהיה אצלך בבית".
המאבק על השכונה שנמצאת בקצה היישוב אלעזר שבלב גוש עציון מתקיים כבר שנה ורבע. עבודה קשה וסיזיפית על מציאת פתרונות. עד לא מזמן עוד הייתה כאן תקווה שאפשר להסדיר את זה בשקט, אבל אחרי הרס עמונה ותשעת הבתים וכשדלתות נטרקו בפניהם בזו אחר זו, הבינו אנשי השכונה שרק רעש יביא לכאן תקשורת, ותקשורת פירושה התעניינות ציבורית. לא הרבה גרגירים נשארו בשעון החול של הבתים המיועדים להריסה. הם יכלו בחודש מרץ, החודש שמסומן בלוח השנה שלהם בטוש אדום בוהק.
שכונת נתיב האבות הוקמה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, בתוך בליל של דם, ירי ופיגועים. אהוד ברק, אז ראש ממשלה, התכוון לתת לערבי תושב האזור את הפסגה הסמוכה ליישוב אלעזר. הכוונה הייתה שתוקם שם, על אדמות מדינה, חווה חקלאית ערבית. מתוך הבנה שחווה ערבית משמעותה חמולה וחמולה משמעותה כפר, וכפר על פסגה במרכז גוש עציון משמעותו שכל תושבי האזור יהיו בטווח ירי, הוחלט לתפוס את המקום. כמה משפחות מאלעזר ונווה דניאל עזבו את בתיהן המבוססים והחמים ועלו אל הפסגה. ציונות של קרוואנים, גנרטור, סלעים ובוץ.
אחר כך התחילו להגיע זוגות צעירים, כמו אורית ויוחאי נוי. שתי אחיותיה של אורית כבר גרו כאן, והיא ויוחאי הגיעו כזוג סטודנטים שעוד לא חגגו שנה לנישואיהם. "כשהגענו היו שישה קרוואנים ריקים. אמרו לנו: תבחרו. התלהבנו מהקטע של להקים מקום חדש ולשבת פה", מספרת אורית. במשך שנתיים הם גרו בקרוואן, כאשר המקימים דחפו שהמקום ייראה כשכונת קבע ושתהיה כאן השתרשות אמיתית. "את כל הקרוואנים ציפו באבן. אחרי שנתיים כבר נכנסנו לבית הקבע שלנו. הקרוואן היה צמוד לבית, העברנו את הדברים מחלון לחלון".
כשהמשפחות בנו את הבתים, הן עשו זאת בלי תב"ע מסודרת. כך בנו ביו"ש עד לפני כמה שנים. זה היה לפני פינוי גוש קטיף, מגרון ועמונה. האדמות כאן הן אדמות מדינה והתשתיות פותחו מתקציבים ממשלתיים.
יוחאי: "כשהקימו את השכונה, התייעצו עם המינהל האזרחי. נפתחו מפות ובמינהל הצביעו על שטחים פרטיים שיש כאן. לא נגענו בהם. מעבר לכביש, למשל, יש שטח שבו הערבים מעבדים את הקרקע שלהם עד היום". השכונה בנויה בצורה שמזכירה תלתן, עיצוב מוזר משהו, בשל המאמץ לתפוס את השטח תוך הקפדה לא לבנות על קרקעות פרטיות.
לפני שנה וחצי בערך נודע דבר קיומן של ה"תולעים" – רצועות קרקע שרוחבן בין 40 סנטימטרים לשני מטר, שמתפתלות בין הבתים. את חלקם הן חוצות, לאחרים הן עוברות בגינה ויש כאלה שהן מדלגות עליהם. בתצ"אות ישנות, שאולי לא הונחו בפני אנשי המינהל בהתחלה, נראה שהרצועות האלה עובדו על ידי ערבים בעבר. אין לרצועות האלה תובע ספציפי או בעלים שאפשר למצוא את שמו. אבל 'שלום עכשיו' לא ויתרו ובשם התולעים קראו להחריב את הבתים.
אורית עורכת לי סיור זריז בבית. רובו בסדר, רק שני חדרים ממנו, בקצה, יושבים על תולעת. ביתם בית אבן מעוצב ורחב ידיים. הרבה אהבה והשקעה ניכרים בו. ככה לא משקיעים בבית שחושבים שהוא לא חוקי או שעלולים להרוס אותו אי פעם. אנשי השכונה, יחד עם המדינה, ניסו להציע את כל הפתרונות האפשריים: להרוס את החדרים שנמצאים על השטח השנוי במחלוקת, להזיז את הבתים, לפצות אף שאין את מי, וגם לשחרר כנגד הקרקע אדמות מדינה. אף אחד מהפתרונות האלה לא התקבל בבג"ץ.
יוחאי: "כבר ב-2001, כשהוקמה השכונה, הייתה דרישה מהמדינה להסדיר. אף אחד לא רוצה לחיות פה בצורה בלתי חוקית, אבל כל הנושא היה בגרירת רגליים". כשנערך הבירור לקראת הסדרה ונודע דבר קיומן של התולעים, עתרה שלום עכשיו לבג"ץ. בספטמבר 2016 התקבל פסק הדין וחרץ: להרוס. "היינו בשוק, בהלם מוחלט. במשך חודש אף אחד לא דיבר". ההפתעה כללה את כולם, משרת המשפטים דרך ראשי ההתיישבות וכלה בנציגי המתיישבים.
אורית: "בניגוד לבג"ץ בעמונה ובעפרה, שם גם המדינה אמרה להרוס, כאן היא אמרה להסדיר. ולכן היה ברור שזה מה שיהיה. כולם היו רגועים וגם אנחנו". בג"ץ קבע שהמבנים ייהרסו משום שהם בלתי חוקיים. הצדק, כך קבעה השופטת אסתר חיות, צריך להיראות ולהיעשות.
"לא יכול להיות שידרכו עלינו ככה"
התושבים כאן לא נראים כמו מתנחלי עמונה או מגרון. אם תעשו להם העתק-הדבק למקומות הכי בורגניים שאתם מכירים, הם ישתלבו בטבעיות בנוף. אבל מתברר שמבחינת שופטי בג"ץ מתנחל הוא מתנחל, גם אם הוא גר במרכז גוש עציון, וגם אם היא לובשת ג'ינס וויתרה על כיסוי ראש.
המראה החיצוני שלהם מטעה, כי הם דווקא כן מדברים אידיאולוגיה ולא בשפת הנדל"ן. הם מפוכחים ומחוברים היטב לקרקע, ומצד שני מרגישים שהם בתוך משהו הרבה יותר גדול מהעניין האישי שלהם. תושבי נתיב האבות ממשיכים להילחם גם כשהם מודעים לסיכויי ההצלחה הנמוכים, ומבחינתם הסיפור לא יכול להיגמר בפתרונות דיור בלבד. הם דורשים לגבות תג מחיר התיישבותי, כלשונם.
יוחאי מסביר שהמציאות היא שהכריחה אותם לראות דברים נכוחה. "לפני ההרס בעמונה ובעפרה, הייתה יותר אופטימיות. חשבנו שאנחנו הולכים לעצור את ההרס, קיווינו ששם זה ייעצר וייתן לנו דחיפה. לצערנו שני המקומות נהרסו, ואז החלפנו דיסקט והבנו שאולי גם פה לא נצליח לעצור את ההרס וצריך לחשוב על פתרונות חלופיים".
אורית: "לא כל הבתים בשכונה ייהרסו. זה ממש בית כן בית לא. התחלנו לחשוב מה קורה כאן ולהרגיש שנבחרנו למשימה שאנחנו לא יודעים מה היא, אבל לא יכול להיות שזה אקראי. אנחנו חושבים שאם נמצא רק פתרון חלופי לבית שלנו, אז שלום עכשיו ניצחו. אבל אם נצליח לשנות משהו בתודעה של הנבחרים, או להשיג פה איזה שהוא הישג להתיישבות, אז הבית שלנו הוא הדבר האחרון שמעניין כאן". הפתרון שאולי יימצא להם, של מגורים חלופיים בקראווילות באתר סמוך, לא מספק אותם בהקשר הרחב.
יוחאי: "יש לנו שני עקרונות שהיינו רוצים לממש. הראשון, להסדיר את שכונת נתיב האבות ולאשר תב"ע מוכנה של 330 יחידות דיור. צריך להבין שהערבים תופסים את הקרקעות באזור בטירוף באמצעות כסף אירופאי. מה שנשאר זה השטח הזה, אלה עתודות הקרקע של גוש עציון. העיקרון השני, ברמה האישית זה door to door. לא להרוס את הבתים עד שמאשרים את התב"ע, ואז אנחנו יכולים לבנות בדיוק את אותו הבית בצד השני של התולעת". שני העקרונות האלה דורשים משאב אחד: זמן, ואותו דווקא אין. הניסיון בימים אלה הוא לקדם תקנה של עיכוב ביצוע, כלומר שבתנאים מסוימים תוכל שרת המשפטים לעכב ביצוע פסק דין לזמן מוגבל. זה החמצן שיאפשר להם לקדם את הפתרונות הללו.
בשבועות האחרונים התוודעו החברים כאן לנוער הנאמן לארץ ישראל. לא כאלה שנראים כמו הילדים שלהם בהכרח. הנערים והנערות בילו כאן ימים ולילות, ישנים בנגרייה, מגבים את התושבים ומחזקים אותם. המבוגרים עשו תורנות מתוך הבנה שנוער לא משאירים לבד ושכדאי לכוון את מה שקורה שם.
אורית: "יש לנו אחלה נוער מדהים ואכפתי והם היו כאן שבועות רבים בקור. את יודעת כמה חיזוקים אנחנו מקבלים מכל סניפי תנועות הנוער בארץ?".
נראה שרק נשאר להם להעיר את המבוגרים.
"הציבור שלנו עייף ומרוט. הוא התרגל שרומסים אותו. כל הזמן הורסים עוד ועוד בתים ואנחנו נשארים ילדים מה זה טובים. אני באמת חושבת שהציבור שלנו התרגל לזה כמו, להבדיל, לפיגועים. משהו אצלנו נדפק".
אולי משהו הרג אותנו עם ההתנתקות.
יוחאי: "ברור שההתנתקות סירסה את הציבור שלנו ושיבשה את האמונה שבמחאה אפשר להשפיע על דמוקרטיה".
אורית: "ובכל זאת יש כאן משהו מאכזב, כי מה שמניע את הנבחרים זה העם וכל עוד אנחנו משברון קטן, אז גם לא צריך להתייחס לזה בכובד ראש. בסוף נגור איפה שהוא ונשתקם ויהיה בסדר. אבל לא יכול להיות שדורכים עלינו ככה".
"הילדים שואלים: יבוא טרקטור ויהרוס לנו?"
שחר אהרונוביץ' מקבלת את פניי מחוץ לביתה ומובילה אותי פנימה. למרות החשיכה בחוץ אפשר לראות את יציקת הבטון שיצקו כאן חבריו של צבי, בעלה, אחרי הרס הנגרייה שלו. הציוד עדיין זרוק בחוץ ויש עוד בלגן, ולמרות זאת יש איזו הקלה באוויר.
לצבי יש ידי זהב. טביעות אצבעותיו ניכרות בכל פינה בבית. שולחן פינת האוכל שלידו אנחנו יושבות, המדרגות, הריהוט. בני הזוג גרים בבית שהוא הרחבה של הקרוואן המקורי. מי שיושב בפנים לא יכול להבחין שהקן החמים הזה היה פעם מבנה מקרטון.
שחר וצבי אהרונוביץ' הם לא אנשים של תקשורת וציבוריות. התכנון המקורי שלהם להתמודדות עם הרס הנגרייה היה בשיטת עשה זאת בעצמך – לפרק לבד ולבנות לבד מחדש, בלי רעש, בלי צלצולים, בלי תקשורת. "אבל מטה המאבק מאוד רצה לעשות מזה משהו, כי אולי זה יקדם את העניין של שאר הבתים, וישימו לב יותר למה שקורה פה". אז הם ניאותו. כולם עבדו מאוד קשה, היא נותנת קרדיט, אבל בשבילה השבועות האחרונים היו פרויקט. בכל התקופה ישנו בנגרייה הצמודה לבית בני נוער. היא מחמיאה להם מכל הלב, אבל היה לה קשה. "הם ישנו לנו מתחת לחלון, לא הייתה לנו פרטיות. לא הצלחנו לאכול כמו שצריך ולא הייתה שגרה". בסופו של דבר, יש גם הקלה מהמתח של מתי יבואו ואיך, ומה יקרה בסוף. "אני עדיין מוצפת ממה שהיה כאן, וגם מהצורך להסביר לכולם. טוב שמתעניינים, אבל זה מתיש". חוץ מכל זה יש להם שישה ילדים ובהם תינוק בן ארבעה חודשים, בר מצווה לבן בעוד חודש וחצי, עסק של שוקולד שנמצא בהקפאה וישיבות מטה בלי סוף.
הנגרייה הייתה אמורה להיהרס בזמן שצבי היה במילואים. את החלק בנגרייה שיש עליו סימן שאלה הוא כבר הרס במו ידיו. אבל זה לא הספיק לבג"ץ, שהורה להרוס את כולה.
יש לכם שישה ילדים. לפי החוק צבי בכלל לא צריך לצאת למילואים. השאלה מחריפה כאשר אותה מדינה שהוא יוצא לשרת בדיוק נותנת לכם סטירה. אי אפשר לומר: הפעם אני לא בא? יש לי איזה עניין דחוף בבית, וחוץ מזה כואב לי הלב?
"הוא הלך כדי להמחיש את האבסורד", היא אומרת אבל מוסיפה: "בסוף הוא מגיע למילואים בשביל החברים. אם הוא לא בא, הוא דופק אותם ולא את המדינה". ביום ההריסה עצמו צבי לא היה במקום. "הוא אמר, מה אני אעמוד כמו אהבל ויפרקו לי? ההרגשה הזאת של חוסר אונים לא התאימה לו. הוא אמר: אני תרמתי את הפרטיות שלי ואת הבית שלי לחודש", והיא נתנה לו פטור.
איך את עברת את זה?
"הסתדרתי. לא הפריע לי הפירוק של הנגרייה, אלא כל האנשים והעומס. היה לי יותר קשה לראות את המאבק ואת העשן של הצמיגים, וקשה עכשיו לראות את הציוד של צבי מפוזר פה ואת כל הבלגן". מבחינת עבודה צבי מסתדר בינתיים. מרבית העבודה שלו מתבצעת בחוץ, וכשהוא צריך להכין משהו בבית מלאכה, הוא מכין אצל חברים. "הוא לא לוקח דברים קשה. לא כיף, אבל ממשיכים".
השבוע לפני 14 שנים בדיוק, בליל חתונתם, נכנסו צבי ושחר לגור כאן. את הקרוון הביאו בעצמם מהיישוב חמדת שבבקעה. "אני גדלתי ברובע היהודי, שזה לגור אחד בתוך השני, והוא גדל במושב גמזו, שיש בו הרבה יותר מרחב לאנשים". ההגעה לכאן הייתה "כיפית ומרגשת. לא הבנו את הכפור שיש כאן, הבדל של שתי מעלות אפילו לעומת היישוב אלעזר. הרבש"ץ יצק לנו שביל לבית. לא היה פה כלום. הכול סלעים". הרבש"ץ גם נתן להם תנור נפט, "הדלקנו אותו, ובבוקר צבי יצא מהחדר וחזר פנימה כשהוא כולו שחור, כל הקרוואן היה מפויח. כנראה שנשאר שם קצת נפט ישן", היא נזכרת בחיוך בימים הראשונים והחלוציים, ובצביעה המחודשת של הקרוואן השחור.
שחר נשמעת רגועה, אבל גם היא מעידה על עצמה שהיום לפתה אותה בפעם הראשונה התחושה שדברים לא זזים לשום כיוון. מטה המאבק אומנם עובד קשה אבל העתיד לוט בערפל, ועל ההר הזה הוא סמיך במיוחד. צבי טווה פתרון משלו למצב: "אני מסכימה עם הדעה שלו, אבל אין לי אומץ לבצע אותה", היא מודה ומסבירה את הרעיון של בעלה: "אנחנו לא יודעים וגם לא רוצים להילחם במדינה כמו החרדים. מה שאנחנו יודעים לעשות זה לבנות. כל השטח יוכרז בקרוב כאדמות מדינה. אז נבנה כבר עכשיו בית חדש לבד, על שטח שאין עליו בעיה ואין בו תולעים, כי אנחנו לא רוצים לעזוב את השכונה". שחר מבינה שזה מהלך לא פשוט גם מבחינת שאר החברים והוא דורש אומץ רב, אבל הקונספט של צבי הוא עצמאות ואי תלות. לעצור את המרדף הבלתי פוסק של התושבים אחרי פוליטיקאים ופקידים ומועצה, כשהתחושה היא שאף אחד לא באמת לוקח אחריות.
עבר לכם בראש בעבר שאולי תפונו?
"בהתחלה לא חשבנו על זה. הייתי באופוריה של חתונה. אחר כך, כשהרחבנו, ידענו שאנחנו בונים במקום שאי אפשר לדעת. מצד שני, זמביש וחנניה נחליאל, שהיה פקח קרקעות מטעם המועצה והיום הוא עובד עם זמביש ושניהם גרים פה, אמרו כל הזמן שיהיה בסדר. היו כל מיני בג"צים אבל זה התמסמס. לא חשבנו שזה יקרה".
הילדים של משפחת אהרונוביץ' מגיבים על הסיטואציה בכל מיני צורות. אחת הבנות בכתה הרבה בשבועות האחרונים. שחר מקווה שהילדים האחרים משתפים אותה, אבל קשה לה לדעת אם זה כך. "אני אומרת להם שהכול משמיים, גם אם אנחנו לא מבינים מה ואיך, ושברחוב לא נהיה. דווקא לקטנים בכיתה א' ובגן מאוד קשה לי להסביר. הם שואלים אותי כל הזמן את אותן שאלות: מי זה שרוצה להרוס לנו? זה יהודי? זה ערבי? נישן בבית ופתאום יבוא טרקטור ויהרוס? איך זה יהיה?". צבי ושחר מנסים לעשות לילדים ימי כיף והפוגה ולמצוא זמנים לחיזוק פנימי. בשישי שעבר הם יצאו ליום כיף שכזה, "וכשחזרנו חיכו לנו 14 עוגות. אנשים מכל מיני מקומות בארץ שלחו".
שחר נשמעת רגועה, כמעט משלימה עם גזירת הגורל. יש ימים יותר קשים, היא מעידה, אבל היא משתדלת להדחיק ולא לחשוב כל הזמן מה יהיה. "אם אני אחשוב על זה כל היום, לא אצליח לשרוד. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאין פה היגיון, ובגלל שזה כל כך לא הגיוני אז כנראה שזה מלמעלה. כנראה שיש כאן משהו אחר".
"החלטנו לא להישבר"
"מכל הסיטואציות בחיים", אומרת רחלי בולביק, "המשפט 'לי זה לא יקרה' שייך לכאן. ראינו את הפינויים האחרים ולא חשבנו שזה יגיע אלינו. מכניסים אותך לאותה סיטואציה, לא משנה כמה אתה מנסה להיות ממלכתי. היו אצלנו צוותי טלוויזיה מערוצים שונים, וכשהם שמעו את הסיפור שלנו הם אמרו 'אבל אתם כל כך נחמדים ומאירי פנים'. אמרתי להם כן, אבל מה זה עוזר לנו?".
ברוכי, בעלה של רחלי, נקרא למילואים יומיים אחרי פגישתנו. בבוקר הוא יארח את השר משה כחלון כדי לרתום אותו למאבק, ואז ייצא. הוא מסביר איך שני הדברים חיים אצלו ביחד: "יש ניתוק רגשי. פה אני אבא של משפחה בגוש עציון שמפנים לו את הבית, ופה אני קצין במילואים וזה לא נוגד".
אנשים יגידו שנותנים לך סטירה ואתה מגיש את הלחי השנייה.
"נכון. אתה יכול יום אחד להיות על מדים ולהילחם מתוך הצבא וביום אחר להיאבק ביס"מ וזה באמת לא הגיוני. אבל קוראים אז באים". משפחת בולביק גרה כאן 14 שנה, ההורים וחמישה בנים. כששאלתי את רחלי מה אומרים לילדים, היא נתנה לי תשובה חדה. "בראש השנה אמרנו לילדים, תסתכלו בתפילת 'ונתנה תוקף'. מתפללים שם על חיים ועל בריאות, לא על עצים ואבנים. זה לא העיקר בחיים".
ברוכי: "המלחמה בסוף יותר גדולה מבית כזה או אחר, אין משמעות לבית הזה כבית". כשברוכי אומר את זה, אני לא מתאפקת ומסתכלת סביב. גם הבית הזה גדול ומושקע ורואים שיד אוהבת וחושבת ריהטה אותו. אמירה כזאת אינה סתמית.
רחלי: "אם נצליח לבנות בית חדש בנתיב האבות, אז החוויה תהיה לא פשוטה אבל היא תעבור. אם זה יגרום לנו להחליף קהילה ויישוב אז הפסדנו, אבל זה עדיין לא יפסיד את המשפחה. החלטנו לא להיכנס לדיכאון שהבית הולך להיהרס. יש הרבה דברים להישבר מהם, זה לא אחד מהם".
גם ההסתכלות שלהם היא כללית יותר. "אם נתיב האבות יוסדר מהסיפור הזה, עשינו את שלנו, וגם שלום עכשיו יקבלו אצבע בעין ויחשבו טוב טוב אם לדחוף להרס בתים, כי בתמורה מקבלים הסדרה. דבר שני, המשמעות תהיה שהגנו בגופנו על התושבים האחרים בשכונה, על החברים שלנו. הם לא ייפגעו ואנחנו חיזקנו את גוש עציון. זה הכי חשוב". רחלי לא יודעת מתי כל זה יקרה, אבל היא מאמינה שזה יגיע. "למדתי בחיים שהכול לטובה. לפעמים צריך לחפש את הטובה הזאת, אבל זה כך. הפעם ראשונה שבכיתי הייתה בנגרייה. אמרתי לעצמי, לעזאזל, מה אני עושה כאן? זה שבר אותי. אבל סתם ככה לא תמצאי אותי בוכה".
לא שמעתי מאנשים כאן כעס. תסבירו לי איך.
רחלי: "מהילדים אתה שומע המון כעס. על כולם. על הממשלה, בג"ץ, שופטים, ראש הממשלה, בנט. מי מטפל בנו, מי עוזר לנו".
ברוכי: "אנחנו לא כועסים, אנחנו מאוכזבים. מאוכזבים מבג"ץ ומהשופטים שלקו במשוא פנים, שהכניסו אותנו לתוך מסגרת של 'מתנחלים' ולכן בתיהם ייהרסו. מאוכזבים מהממשלה שלא מצאה פתרון, ממנדלבליט שלא קידם פתרון ומבנט ושקד שהם כאילו המפלגה שלנו, שבמשמרת שלהם הורסים לנו בתים".
האכזבה כאן ממפלגת הבית היהודי רבה, רבה מאוד. אנשי המקום היו בטוחים שהח"כים האלה, שבמשמרת הזאת נראים חזקים ומשפיעים מאי פעם, יובילו את המאבק. גם שטח שהוא קונצנזוס וגם קייס משפטי חלש ומגוחך – נראה כמו הרמה להנחתה, אבל שום דבר מזה לא קרה. תמיכה יש וגם דאגה לכך שהם לא יישנו ברחוב, אבל לא לכך הם ציפו. התושבים קיוו ליוזמה ודחיפה, למענה רחב יותר, ולא לתשובה שקיבלו מאחד הח"כים המובילים, לפיה יש לו בקדנציה הזאת חוק חשוב ודחוף יותר להעביר.
בתוך היישוב אלעזר קיימת חורשה רחבת ידיים, כזו שיכולה להכיל את כל הבתים. נכרות את העצים ותבנו שם, הציעו לתושבים, אבל מבחינתם זה לא בא בחשבון.
"נכון", אומר ברוכי, "נוכל כולנו להיכנס תוך חצי שנה לבית קבע. אם אנחנו חוזרים לתוך גדרות היישוב הקיים לכולנו יש פתרון דיור, אבל מה עשינו בזה? הפסדנו בקרב".
"אנחנו חיילים בתוך משחק שחמט ואנחנו מבינים את זה", חותמת רחלי, "אנחנו רק מקווים שמי שמשחקים את המשחקים האלה יזכרו שאנחנו בני אדם ולא רק חיילים".